אדם הראשון רואה את ההתחלה. נח רואה את הסוף. אברהם הוא זה שרואה רק את האמצע שם המקום של הכפירה ושל עבודה זרה. ולמרות זאת ודווקא בגלל זה, אברהם מגלה את בעל הבירה. הוא מוצא את הראשית של הבריאה למרות שהוא מצוי בתוך תהליך, באמצע, בלי יכולת להביט לקצוות של התהליך. בכל זאת הוא רואה את הראשית, וכך הוא הופך בעצמו לראשית – אב המון גוים. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – באברהם. כלומר אברהם הוא הראשון הוא אב המון גוים משום שהוא מגלה את הראשוניות בתוך רציפות שנראית כאינסופית[1].

אברהם נאחז במידת החסד. "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". ובישעיהו (נא ב): "הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ". אברהם נקרא אחד ובגימטריה אהבה. כלומר, חיבור, המשכיות, נתינה והשפעה מתוך שאיפה לאחדות ולשלמות. הראשית של כל תהליך היא בחסד משום שהרצון להעניק, לבנות ולעשות שייך לחסד, ואילו הדין מצמצם, מגביל ומדייק את החסד. הראשית היא לכן בחסד – עולם חסד יבנה.

יסוד המים, בלשון המקובלים, הוא בחסד משום שהמים הם השפעה וחיבור, כשמחברים מים וקמח או מים ועפר הם נעשים עיסה או טיט, שהם חיבור ובנין. יסוד האש שייך לדין, כי אש מחריבה, שורפת ומייבשת את המים. חורבן הוא לשון חרֵב – יבֵש ללא לחות, ללא מים וללא חיבור. אפר הוא "לאו בר גיבול", משום שהוא נוצר כתוצאה מיסוד האש.

לעומת זאת, חסד ללא גבול נקרא – "חסד הוא ונכרתו". משום שחסד ללא גבול מבטל לגמרי את צורת העולם. מסלק את המחיצות ואת המבנה הסדור של העולם[2]. 

אברהם מוצא את עצמו בעולם ששרוי באמצע תהליך, אברהם יכול לתפוס את העולם כאינסופיות נצחית וחסרת משמעות, כמו ים שאין לו סוף, חסד אינסופי שהוא חסר פשר, חסר גבולות וחסר תכלית. אם העולם הוא נצחי ואינסופי – אז העולם הוא חסר פשר. סתמיות שאין לה צורה ואין לה כיוון.

בבראשית רבה (פרשת נח פרשה לח סי' יג):

נסביה ומסריה לנמרוד. אמר  לו נסגוד לנורא. אמר לו אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא. אמר לו נמרוד נסגוד למיא. אמר לו אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא. אמר לו נסגוד לעננא. אמר לו אם כן נסגוד לרוחא דמבדר עננא. אמר לו נסגוד לרוחא. אמר לו ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא. אמר לו מילין את משתעי, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו. 

נמרוד, בסגנונו הלא־ידידותי, קוטע את הרגרסיה האינסופית, שאברהם דוחק אותו אליה. נמרוד חומק מהמלכוד אליו נדחף המורה המפורסם שאמר לתלמיד שהעולם ניצב על צב, על גבי צב, עד למטה. שניהם מבינים שנסיגה אינסופית היא כשל חסר תוחלת. 

במקביל, נמרוד מרמז על אופציה אחרת שגם היא לא רצויה, מעגליות חסר פשר, שכן אברהם מציע בהיתול לסגוד לבן אדם שסובל את הרוח, ונמרוד משיב, הרי אני משליך אותך – את האדם – לאש, וכך נשוב להנחת המוצא שלי שהאש היא היסוד העליון. אלא שנמרוד מעדיף להדגים את הרעיון הזה באופן מעשי על אברהם ולא להעמיד אותו לדיון, משום שהוא מבין שאין סיבה להתמקד דווקא בשלב שהאש גוברת ולהתעלם משלבים אחרים. וגם, טענה מעגלית, כלומר, תיאור של תהליך שנשען על עצמו, הינה חסרת ערך הסברי.  

אברהם מחפש הסבר בעל ערך. 

בבראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט סי' א): 

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם. 

אברהם רואה את העולם כבירה דולקת, ונמרוד רואה אותו כאש. כלומר, אברהם ונמרוד בניגוד לאדם ונח, נתונים בעיצומו של תהליך, הם לא רואים את הראשית שלו או את האחרית והתכלית שלו. אברהם מוצא אותו כבירה מתוכננת ולכן כזו שבהכרח נבנתה על ידי מישהו, וגם הבירה דולקת והולכת לקראת תכלית. הדלקה היא כוח שנע לקראת תכלית, כמו – "מה פשעי ומה חטאתי, כי דלקת אחרי" התנועה לפי אברהם חייבת הסבר, כי היא מעלה מספר שאלות נוספות, למה שדבר מה ינוע בלי הסבר, בלי תכלית[3]. וגם איך יתכן שהתהליכים כולם עוד לא נגמרו בכל אינסוף הזמן שעמד לרשותם[4]. 

נמרוד לעומתו רואה את האש ככוח שמזין את עצמו, האש מכלה עצים וכך מייצרת עוד ועוד אש שמכלה עצים נוספים, כלומר, העולם לפי נמרוד הוא מעגל שמזין את עצמו. מעגל שמייצר את עצמו. נמרוד לא מוכן לחפש הסבר כללי יותר כי ההסבר הזה מוציא אותו מהמסגרת התהליכית הנצחית ומאלץ אותו להביט אל הראשית ואל האחרית. 

לכן נאמר לאברהם לך לך, משום שזו הדרך לצאת מהמעגל האינסופי שמזין את עצמו, ולראות את העולם כדרך, כמהלך שיש לו התחלה ויש לו תכלית, "התהלך לפני והיה תמים", ולא כמעגל או כמערכת סגורה. וכך גם במדרש הנ"ל – "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת" כי על ידי היציאה מהמערכת הסגורה, מהתרבות המקומית, מההרגל והשגרה, רק כך יוצאים מחוץ למערכת ורואים אותה כפי שהיא מבחוץ. "ויוצא אותו החוצה". המצב הנתון לא מעורר שאלות ולא מחייב תשובות, רק אדם שבא מבחוץ רואה בבהירות שמה שנדמה כמובן מאליו הוא בלתי אפשרי. החידוש שבמעבר ממקום למקום שופך אור על כך שהעולם כולו הוא חידוש. וזו היכולת של אברהם שמצוי במצב נתון לצאת ממנו ולמצוא בתוכו את נקודת ההתחלה וכך גם להפוך בעצמו לראשית, לאב המון גוים.  

אברהם רואה את העולם כבירה דולקת, הבירה מוארת באמצעות אש, אבל לאש יש מטרה מוגדרת ומסודרת, והעולם נע באופן תמידי לקראת מימוש המטרה הזו. האש בעיני אברהם היא לא חורבן ודין משום שהיא משמשת לבנייה ותיקון, כאשר היא מאירה ומדייקת את החסד, את המבנה, כלומר את יסוד המים. ואילו אצל נמרוד, האש היא מידת דין שעומדת בפני עצמה, הוא דן את אברהם באש, מפני שהוא רואה את העולם כאש, כמעגל נצחי, אינסופי, שהוא חסד שאין לו גבול משום שהוא אינסופי, ולכן הוא בהכרח חסר משמעות ולכן הוא גם ההיפך הגמור מחסד, כי הוא לא מכוון לשום מטרה, הסתמיות שלו היא דין כבד. המגבלה הגדולה ביותר שלו היא חוסר הגבולות שלו. לכן, אצל נמרוד גם החסד הופך לדין, ואילו אצל אברהם, הדין משלים את החסד ולכן גם הוא חסד.

כשאנחנו באים לדון בוויכוח שבין אברהם ונמרוד, אפשר לראות שיש כאן מלכוד. מצד אחד, האינסוף הוא בלתי אפשרי, מן הנמנע. מצד שני הוא הכרחי. 

החומר או העולם הסופיים הינם בלתי מובנים, שהרי הסופיות מחייבת התחלה. זאת אומרת, אם אין התחלה אז בהכרח שמדובר בגודל שמשתרע בלי גבול וללא קצוות, ואם כך הסופיות מתבטלת. הסופיות זקוקה כתנאי בסיסי להתחלה. אבל ההתחלה המוחלטת בכל תחום ובכל מובן – במרחב, בזמן, בחומר, וגם בתחומי החשיבה והתפיסה האנושיים הינה בלתי אפשרית, כי אין לה על מה להישען, שכן אם יש על מה להישען אז היא איננה התחלה. רק אינסופיות קיימת בלי סוף ובלי התחלה ובשל כך עשויה להימלט מבעיות אלו. התחלה מוחלטת היא בלתי אפשרית, והאינסופיות לכן לא מתחילה היא פשוט נוכחת תמיד ובכל מקום. 

בנוסף, סוף הוא חסר מובן, שכן הוא מחייב הסבר, מדוע הסוף הוא כזה ולא אחרת, למה הגבולות הם באופן כזה ולא באופן שונה?

הבעיה היא, שאינסופיות חומרית וכמותית מביאה עלינו אינסוף פרדוקסים וסתירות ולכן היא בלתי אפשרית! 

החומר הוא כמותי, ניתן להגדיר אותו באמצעות מספרים, פיסת חומר מורכבת מכמות מסוימת של אטומים, אלקטרונים, פרוטונים וכן הלאה. לחומר יש תכונות מוגדרות, נפח מוגדר, וכך הלאה. האינסוף הוא סתירה מוחלטת לכל זה משום שהוא בלתי מוגדר לחלוטין.

אם יש לפנינו כמות נתונה של חומר, מדוע אי אפשר לתת לה מספר, מדוע היא אינסופית? אם אנחנו רוצים להפוך אינסוף לסופי, כמה עלינו לחסר ממנו? 

כמו שתמהו תלמידי אריסטו, אם נחסר מהאינסוף עשרה, הוא יפסיק להיות אינסוף? – ברור שלא, שהרי עשרה לא הופכים סוף לאינסוף. בהכרח שהיא יישאר אינסוף. האם יש גדלים שונים של אינסוף? 

כמו שהראה גלילאו גליליי (1642–1564), ניתן להתאים לכל אינסוף המספרים הריבועיים (שהם התוצאה של הכפלת מספר כלשהו בעצמו כגון 4, 9, 16, 25... שנובעים מתוך 2 כפול 2, 3 כפול 3, 4 כפול 4, 5 כפול 5... בהתאמה), את מספר השורש שלהם. כלומר, 2 יותאם ל-4, 3 יותאם ל-9, 4 יותאם ל-16, 5 יותאם ל-25, וכך הלאה עד לאינסוף. קל לראות שלכל מספר שהוא ניתן להצמיד את המספר הריבועי שלו, למרות שקל באותה מידה להבחין בכך שלא יתכן שאינסוף המספרים הריבועיים שווים לאינסוף המספרים הטבעיים.

שאלה אחרת היא – האינסוף הוא זוגי או אי זוגי? 

ידוע לכולם שהמספרים הם אינסופיים, שהרי תמיד ניתן להוסיף לכל מספר עוד מספר בלי הגבלה, אבל למען האמת מדובר בגישה שאינה מוסכמת, משום היא מייצרת פרדוקסים מלא חופניים. 

לדוגמה, פרדוקס ליטלווד רוס, מתאר שורה אינסופית של כדורים שעליהם רשומים המספרים 1, 2, 3, 4... חצי דקה לפני חצות מוכנסים לחדר אינסופי שני כדורים עליהם רשום – 1, 2 ומיד לאחר מכן כדור 1 מוצא החוצה. רבע דקה לפני חצות מוכנסים הכדורים – 3, 4 וכדור 2 מושלך מן החדר, שמינית דקה לפני חצות מוכנסים השניים הבאים – 5, 6 וכדור 3 נזרק מהחדר, וכך הלאה בכל פעימה נוספים שניים ונחסר אחד. מכיוון שכל הסדרה האינסופית מתכנסת לחדר עוד לפני חצות, השאלה היא, כמה כדורים ימצאו בחדר בחצות הליל.

אפשר לחשוב שימצאו שם בהכרח אינסוף כדורים, משום כל פעימה מוסיפה כדור לחדר ומספר הפעימות הוא אינסופי, אך מצד שני אפשר לטעון שלא יישאר אף כדור בחדר, משום שכל כדור ספציפי יוצא מהחדר בשעה ספציפית, שהרי לכל כדור יש כתובת, כלומר, יש מספר חקוק, ולכל כדור ממוספר נקבע רגע מדויק שבו נחרץ גורלו להיגרר מהחדר החוצה. 

שתי האפשרויות הן גורליות למדי, משום ששתיהן מבהירות את הסתירתיות שבמספר אינסופי. אם נבחר באפשרות הראשונה נאלץ להכיר בכך שלמרות שהחדר יכיל בחצות אינסוף כדורים, בכל זאת לא ניתן לציין באילו מספרים מדובר, כביכול, המספור של הכדורים "ימרח" ואולי הכדורים בעצמם ימרחו ויהפכו לכתם אינסופי מטושטש... ואילו האופציה השנייה, לפיה בחצות לא יישאר אף כדור בחדר, מייצרת מתמטיקה שערורייתית ביותר.

לכן ברור שהמספרים הם לא אינסוף, כי אינסוף הוא בהגדרה דבר שאין לו מספר. האינסופיות שלהם היא רק במובן זה שאין שום מספר שאי אפשר להוסיף עליו עוד מספרים, אבל אחרי שנוסיף לא נתקרב לאינסוף כמלוא נימה. אילו היינו מתקרבים היינו מאבדים כל קשר עם המספרים. 

אכן, לגבי המספרים הוויכוח עדיין לא הוכרע. המתמטיקה המודרנית מעדיפה להתעלם במפגיע מהבעיות הללו, ולדבוק בשעשוע המענג שבהנחת קיומם של אינסוף קבוצות אינסופיות וגם אינסוף עוצמות של אינסוף. ככה זה כשהדרך היחידה להוכיח או להפריך את הגישה הזו באמצעות מבחן אמפירי מחייבת לכל הפחות מאמץ אינסופי... 

אבל דבר אחד צריך להיות ברור, והוא, שהחומר לפחות לא יכול להיות אינסופי, שהרי אם הוא יהיה אינסופי הוא יהיה בלתי נתון למדידה ולהגדרה ולכן הוא לא יהיה חומר. כל הפרדוקסים הנ"ל יהפכו אותו בהכרח לעיסה מטושטשת ובלתי חומרית. כך למשל, אם החומר היה אינסופי, לא היה ניתן להגיד האם הוא זוגי או אי זוגי, האם הוא כאן או שם.

התצורה המסוימת שבה החומר מופיע לפנינו היתה בלתי אפשרית אילו החומר היה אינסופי. כדי להדגים זאת נניח שיש לפנינו קרן אור שמתזזת בין אינסוף מראות, שמונחות בכיוונים מנוגדים (נניח לטובת העניין שהן מכונסות בשטח סופי, שכן כל אחת מונחת במרחק שקטן בחצי מן המרחק שבין שתי המראות הקודמות לה), לאחר שקרן האור צלחה את אינסוף המראות (המתכנסות), האם ניתן לקבוע באיזה כיוון קרן האור נעה, האם היא פונה למעלה או למטה, צפונה או נגבה? – ברור שלא שכן האינסופיות מחסלת את כל ההגדרות. 

אם כך, החומר בעולמנו לא יכול להיות אינסופי, שכן אילו היה כזה, הוא לא היה מוגדר ומובחן כפי שהוא, כלומר, הוא לא היה חומר. ברור לכן שרק רוח יכולה להיות אינסופית, משום שאינסופיות רוחנית היא לא בחומר, בכמות, במרחב ובזמן אלא מעבר ומחוץ לכל ההגדרות האלו.   

[1] כך כתב משך חכמה (פרשת בחקותי פסוק ה) וזו לשונו: ולכן אדם הראשון קרא שמו ה', שהוא ראה הפעולות איך נעשו והיסודות איך נבראו, שזה מה שמורה איך השם הוא נותן הצורות והבריאה ביסודות. ולזה אמרו במדרש (בראשית רבה יז, ד) אני ה' - הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. אבל אברהם הכיר הטבע והתבונן בה, ומדרכי הטבע והליכותיה הבין מפעלות תמים דעים, והכיר היוצר מתוך הצורה, ויש מנהיג לבירה זו (שם לט, א). ועל זה מורה שם "אדנות", ולא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם. כי שם ועבר ומתושלח ידעו הויות הנמצאים בחידוש מהשם, מקבלת אדם הראשון, והשיגו דרכי ה' מן הסבה אל המסובב, ומהעילה להעלול, ומן המוקדם אל המאוחר. לא כן אברהם, השיג מן המסובב ומן המאוחר למוקדם, עד כי השיג היוצר השם האמיתי, שהוא בראן וחדשן מן האפס וההעדר המוחלט, ועל זה יורה שם אדנות, והשגה זו העיקרית בכוונת הבריאה. לכן אמרו (בראשית רבה יב, ח על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ) בהבראם" (בראשית ב, ד) - באברהם. וכמו שהאדם שאינו מבין על מציאות והשגחת הבורא, רק מן הנבראים יודע ומבין שנבראו, ומושגחים בפעולות בורא מחויב המציאות ובחכמתו המתאחדת עמו. וזה הבנה כהשגת אברהם. וכמו שאמר (בראשית ב, ד) "ביום עשות אלקים ארץ ושמים" - זה על ההשגה מלמטה למעלה, מן המאוחר אל המוקדם.  

[2] הים נקרא בלשון חז"ל "מים שאין להם סוף". כלומר, הים מסמל אינסופיות שרוצה לשטוף את כל העולם אלמלא "גבול שמת לים". הגבול הוא מדת הדין, רצועה של חוף דקה שאין בה צמחים וחיות משום שהיא גבול ודין שמגבילה את הים ומדייקת אותו. כך גם יצורי הים הם עגולים וחסרי צורה באופן יחסי, והם גם עצומים בגודלם, "וידגו לרוב" זה מושג של ריבוי בלתי מוגבל, כי הים מבטא אינסופיות חסרת גבול, חסד שאין לו סוף. מבול.   

[3] ניוטון קבע שכל עצם יתמיד במנוחתו או בתנועתו כל עוד הוא לא יוטרד על ידי כוח חיצוני. משמע, התנועה אינה תופעה חריגה שמצריכה הסבר יותר מהמנוחה, שכן המנוחה אינה טבעית יותר מהתנועה. שתיהן מתקיימות בלי הגבלה כל עוד אינן מופרעות על ידי כוח חיצוני. אבל לא נראה שהוא פתר בכך את השאלה, אלא רק פטר אותה בקביעה שכך הדבר.    

[4] לפי תפיסת הזמן המודרנית, הזמן קפוא כמו המרחב ואינו זורם, ולכן התהליכים אכן לא נמצאים בנקודה מועדפת כלשהי, אך תפיסה זו אינה מתיישבת עם הדרך שבה התודעה שלנו תופסת את המציאות כמצויה בעיצומו של תהליך. ראה "זמן ותודעה" – מאת אבשלום אליצור. ראה על כך להלן בפרקים הבאים.