מיכאל אברהם המכונה מיכי הוא אחד התומכים הקולניים של "יהדות רזה", רזה מאד, שדופה ונפוחת כפן, וכך קרה ששמה נקרא – יהדות זרה. יש מכנים אותה יהדות מוזרה, ויש גורסים יהדות עקרה. אך אלו ואלו מודים שמדובר ביהדות שכולה כניעה לסחף מערבי, לשטף של ריקנות אקטואליסטית ופלורליסטית.
לא אכנס לכל פרטי הביקורת, משום שזו כבר השתרעה בהרחבה, בין היתר,כאן, כאןוכאן, אלא רק לנקודה ספציפית שלדעתי לא כוסתה כל הצורך.
מיכי מבחין בין סמכות פורמלית, רשמית, שרירותית כמו זו של שוטר שניתנה לו מכוח החוק – למרות שיתכן שהוא לא בקי בחוק ולא בשום דבר אחר, לבין סמכות מהותית שנובעת מהמומחיות היתרה של המוסמך. ומכאן הוא יוצא לדון שאין משמעות לסמכות פורמלית ביחס לעובדות. הנה עיקר טיעונו של מיכאל אברהם בקולו שלו (מתנצל, אפילו קטע אחד של מיכי, ארוך להפליא כמו נחש אנקונדה כהה, היו חזקים):
ראינו שסמכות פורמלית פירושה שעליי לציית להוראה בלי קשר לדעתי על הצדק שבדברים. דרישה כזאת אפשר להעלות ביחס להוראה הלכתית: למרות שאתה חושב שמותר לברור בשבת עליך להימנע מכך כי הסנהדרין קבעה שאסור. כאן לא נדרש ממני לחשוב שזה מותר אלא לבצע את הוראות הסנהדרין. בזה אין בעיה מושגית, וגם אם מישהו לא מקבל את הסמכות הזאת, זה ויכוח תוכני אבל אין בעיה מושגית בעצם הגדרתה. לעומת זאת, ביחס לעובדות זה לא ניתן להגדרה מושגית. חשבו על אדם שהגיע למסקנה שאינו מאמין שיבוא המשיח. כיצד ניתן לדרוש ממנו להאמין בזה, רק כי מוסד או אדם סמכותי כלשהו אמרו שהוא יבוא? מה מצפים ממנו? שידקלם זאת בלי להאמין בזה בליבו? זה כמובן אפשרי, אבל זה לא נקרא להאמין בביאת המשיח, אלא להניע שפתיים ולמלמל "אני מאמין בביאת המשיח". לכל היותר ניתן לנסות ולשכנע אותו שהוא טועה, ואם ישתכנע אז כמובן יקבל את המסקנה הזאת. ניתן אפילו להסתמך על חכמתם או על מקורות עלומים של אנשים או מוסדות כלשהם כדי שאשכנע שהם כנראה יודעים מה הם אומרים. אבל עדיין מדובר בקבלה מכוח שכנוע, ולכן זו אינה סמכות פורמלית. דרישה מכוח סמכות פורמלית מצפה מאדם לקבל גם בלי להשתכנע, וזה לא אפשרי ביחס לעובדות. אפשר לצוות עליי לעשות משהו שאיני חושב שיש לעשותו, אבל אי אפשר לצוות עליי לחשוב מה שאיני חושב (אלא אם משכנעים אותי שאני טועה). הדבר דומה לדרישה מאדם שיושב לחשוב שהוא עומד או לדרוש ממנו לחשוב שהעיגול הוא משולש. כאן לכל הדעות אי אפשר לומר שעליי לקבל הוראה שאומרת על ימין שהוא שמאל.
שימו לב שהניתוח הזה קיים גם ביחס לקב"ה בכבודו ובעצמו, ובוודאי ביחס לתורה, לחז"ל, או לתלמודים. אם הקב"ה או רבי עקיבא יצוו עליי להאמין בביאת המשיח זו דרישה אוקסימורונית שלא ניתן לקיימה. הגם שהקב"ה יודע הכל וגם אם אניח שהוא לא משקר, עדיין זה לכל היותר יוכל לשכנע אותי שהמשיח אכן יגיע (כלומר שאני טועה בסברתי), ואז אקבל את זה כי השתכנעתי. אבל סמכות פורמלית ביחס לעובדות פירושה לקבל זאת למרות שאיני מאמין בזה, ודרישה כזאת לא יכולה לבוא אפילו מהקב"ה בכבודו ובעצמו, וכמובן גם לא מחז"ל או מכל מקור אחר.
צודק מיכי שאדם לא יכול להאמין במשהו שהוא לא מאמין בו, בדיוק כמו שאדם לא יכול לראות משהו שהוא לא רואה. רק מה, אם אמונה או העדרה היו פלט לוגי של מחשב, ואם הם היו רק שחור או לבן, כן או לא, אז כל ההתפתלויות הדיאטטיות של היהדות הרזה היו איכשהו נוגעות ללב.
אבל זה לא המצב, נכון שאי אפשר להכריח אדם לראות משהו שהוא לא רואה, אבל מה קורה כשהוא רואה מטושטש, כשהוא מתלבט, מתבלבל או סתם לא יודע או לא בטוח. אז יש מקום לסמכות פורמלית שמאיימת, מבטיחה תגמול ומאלצת לבחון היטב, לחפש, לחקור ולהישמר מטעות.
אם נחזור לשוטר הסמכותי, יכול להיות שזה מוצדק מוסרית ועובדתית להפריע לשוטר כלשהו בעת מילוי תפקידו (כי אנו משערים שהוא לא שוטר אלא מתחזה), אבל אם לשוטר אמיתי יש שוקר חשמלי ביד, זה עדיין לא מומלץ (כי יש אפשרות שהוא במקרה כן שוטר).
ברור שבדיקה מעמיקה יכולה לשנות עמדות. למשל, רובנו לא בדקנו לעומק האם כדור הארץ באמת מתחמם או שמדובר בעוד קמפיין ירוק סהרורי שנועד להצר את צעדנו, ובדרך כלל אנחנו די שאננים בענין הזה ונוטים לצחוק כל הדרך על הכביש עם אגזוז כפול שפולט גזי חממה מהבילים ישר לפנים המכורכמות של כל שונאי ישראל. אבל מה יקרה אם הקידום המקצועי שלנו יהיה תלוי בתפיסות הפרוגרסיביות שלנו? אז אנחנו ללא ספק נתחיל לעיין ברצינות בחומר ונבדוק לעומק את המשמעות של הגרפים, וננסה לגבש תפיסה מושכלת שתסתמך על מידע עדכני ומדויק.
יודגש, אין הכוונה לאונאה עצמית שכמובן מצויה מאד ומייצרת עדרים של אנשים שחושבים את "הדבר הנכון" לעתידם החברתי או המקצועי, אלא רק למקרים בהם האמת עשויה להתגלות למי שטורח לחפש אותה, למרות שהוא פועל בשל שיקולים של תועלת.
מה קורה כשבן אדם עשה כל מאמץ והוא בשום אופן לא מסוגל להשתכנע? – עדיין כל עוד הוא לא השתכנע במאה אחוז בצד הנגדי, הוא לא חייב לחבר על זה טרילוגיה, הוא יכול פשוט להמשיך להפוך בדבר בנחת ולשתוק, שהרי גם הוא מודע לכך שיש אפשרות שהוא טועה, ולכן הוא לא אמור לערוך מסיבת עיתונאים, ולחגוג יהדות רזה בפסטיבל לא נגמר של תרועות ניצחון, אלא רק לחגור שק או שחורים ולהצטער על שכך עלתה לו – שהוא אנוס להחזיק בדעות שחורגות מהמסורת היהודית. כלומר, נכון שלדבריו הוא אנוס לחשוב בצורה מסוימת, אבל מכיוון שאין לו וודאות מוחלטת שהוא צודק, ברור שהוא לא אנוס לעשות על זה קמפיין ספרותי ולנסות לייצר עוד דור של אנוסים.
נכון שהוא יכול לטעון שברור לו במאה אחוז שהוא צודק ולכן זה בסדר לדעתו לפעול בהתאם, אבל הדבר הזה עצמו הוא ככל הנראה חוסר מודעות עצמית קיצוני. שהרי מנין לו הביטחון המוטרף שאין בו אפילו שמץ של ספק, בעניינים שהוא מודה שלא התאמתו לו על ידי הוכחה תצפיתית או לוגית. רק אדם יהיר בהגזמה שלא מודע למגבלות שלו עצמו יהפוך את הדעה שלו לדוגמה קדושה, שאפילו הקב"ה (בשבתו כסמכות פורמלית בלבד) לא יכול להטיל בה שום צל של ספק. אגב, מיכאל אברהם אכן כותב שיתכן שהוא טועה, ולכן לא ברור מדוע הוא לא פועל בהתאם, אם כי יתכן שמדובר במס שפתיים בלבד.
במיוחד לאור זאת שמיכאל אברהם מודה שחז"ל מוסמכים לקבוע הלכות, וחז"ל עצמם אסרו להסית ולהדיח ולהניא אנשים מהאמונה – כפי שחז"ל תופסים אותה. יש להניח שהוא ישיב, שבמקרה כזה אין תוקף גם להלכה עצמה, אבל אז זה עומד בסתירה לטענתו המרכזית שחז"ל מוסמכים לקבוע את ההלכה גם כשהם טועים. סתירה, לא נורא, למיכי פתרונים.
...ולכן היה מן ההטעייה וההסתרה בטענתו (של ליבוביץ) ש"ההלכה מושתתת על האמונה, אולם היא-היא גם המבססת את האמונה הזאת. במילים אחרות, הדת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פרדוקס לוגי, אבל אינו פרדוקס דתי." (יע"מ 1975:20). הפרדוקסליות הנשקפת מן הרדוקציה המוחלטת הזו של האמונה על ההתנהגות והתופעה הינה פרדוקסליות לכאורה בלבד. ההתנהגות אינה מבססת את האמונה, והאמונה אינה מבססת את ההתנהגות, מכיון שאין כאן שתי יישויות אלא אך ורק יישות אחת, ההתנהגות (מה שלייבוביץ מכנה, תוך הטעייה נוספת, "הלכה"). האמונה אינה משהו נפרד מן ההתנהגות אלא זהה לה לחלוטין. אין שום משמעות לבסוס האחד ע"י השני, ולכן אין מקום לשום פרדוקס, לוגי או אחר. אלא שלייבוביץ לא הסכים להכיר באפיו הקיצוני של האקטואליזם שלו, ולכן מעולם לא טרח לבאר לקוראיו שלדעתו אין כאן שום עניין לבסוס או לפרדוקס, משום שהאמונה אינה "מתבטאת" בקיום המצוות, אלא היא זהה לחלוטין להתנהגות מסויימת. אפילו ההודאה ש"אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה", הכנה והחותכת ביותר מבין הצהרותיו, אינה הולכת עד הסוף ממש, משום שהמילים "מתגלם" ו"מתעטף" מניחות שיש שם שני דברים אשר האחד מהם מתעטף ומתגלם בשני, בעוד שלמעשה אין שם כלום מלבד הקליפה והעטיפה – ההתנהגות. עולמו של לייבוביץ הוא דו-ממדי טהור – אין שום עומק המבטא עצמו, אלא קליפה המבטאת אך ורק את עצמה.
בהמשך כותב בכלר באופן כללי יותר על ההשלכות המחרידות של התפיסה הליבוביצית־קאנטיאנית:
לייבוביץ, בעקבות קאנט, לא הכיר בקיומה של מוסריות כשלעצמה או בקיומם של ערכים מוסריים כשלעצמם... אנרכיזם (או ניהיליזם) זה מתמצה בתיזה שכל חוקיות שהיא – הן בטבע והן במוסר – היא תוצר האדם ולכן אין לה ממשות נפרדת ממנו, מה שקרוי "ממשות אובייקטיבית". ומתוך כך נובע שכל מוסריות תהיה מצודקת בהכרח ובמדה שווה, תהא זו מערכת הערכים של הרוצח הסדרתי, משמיד היהודים הנאצי... כל אחד מהם מצודק לחלוטין – משום שהצידוק היחיד האפשרי הוא פנימי, מתוך המערכת המוסרית עצמה, כלומר, צידוק פורמאלי וריק במובהק. כך, למשל, כפר לייבוביץ בכך שיש כלל "מובן לשאלה מי 'צודק' יותר" (מחשבות 1974:16) – האם מי שטוען שמטרת המלחמה היא להביא כוס חלב ובגד לכל ילד, או מי שחושב שהיא "ללחום למען הקיסר והמולדת ולמות למען הכבוד"? אין גם משמעות לשאלה איזה אדם הוא "אנושי" יותר (או טוב יותר) – האם אתה, הקורא, או אדולף אייכמן (אשר "היה אנוש בדיוק כמוך, אדוני") או זוג הצעירים הסדיסטים האנגלים "שעינו ילדה קטנה כדי להנות מצעקותיה ובכיותיה, שאותן הקליטו – גם הם עשו מעשה ‘אנושי’ בהחלט,"? טענתו המרכזית היתה:
מה זאת אומרת "קריטריון אנושי ומוסרי"? הגנרל טוג'ו "צודק" כשם שאלינור רוזבלט "צודקת". (מחשבות, שם:18)
אין משמעות לשאלות אלו מן הטעם הפשוט שאין כאלה יצורים – צדק, ערך, אנושי, משום שעד כמה שהם מופשטים הם אינם קיימים כלל, ואילו עד כמה שהם ממשיים – הם דברים קונקרטים הזהים תמיד עם רצונות ותשוקות והשקפות פרטיות של אדם זה או זה:
כאן השקפתו ומשאלתו, וכאן השקפתה ומשאלתה - כל אחד מהם "צודק" באותה מידה עצמה. ... אותו גנרל טוג'ו ראה את הכבוד כערך עליון. זוהי השקפתו והיא "צודקת" לא פחות מכל השקפה אחרת. (שם)
במקום אחר (אחת "המחברות" כנראה) טוען מיכי – כנגד אנשים שחוששים ללמוד נושאי אמונה מיראת הסכנה שאורבת בתחום הזה – שאדם שחושש לבדוק את אמונותיו משום שחושש שיאבד אותן בדרך, מודה מראש בכך שהוא לא מאמין בהן. אך גם כאן הוא טועה טעות גורפת. אדם לא חושש לאבד את אמונתו בגלל שיתברר לו שהיא מוטעית, אלא הוא חושש בדרך כלל שהוא עלול לטעות מחמת ריבוי המידע, הספקות והקשיים. משל לבן שירש מאביו טבעת יהלום וצוואה. בצוואה מספר האב שהוא מצא את טבעת היהלום המצורפת בתוך אוצר אגדי שחבוי בממלכת שבא הקדומה והפראית. האב מצרף מפה ומפציר בבן למכור את טבעת היהלום ולממן בדמיה משלחת שתחפש את האוצר האבוד. כעת אם הבן נמנע מכך מפני שהוא חושש מכישלון, האם זה אומר שהוא לא מאמין לאביו? או שלהיפך, דווקא בגלל שהוא מאמין לאביו ומעריך מאד את הטבעת, לכן הוא חושש להפסיד אותה וגם להיכשל בחיפושיו אחר האוצר. כלומר, יורש הטבעת וגם אדם שנמנע מחקירת האמונה, מפחדים לאבד את הדרך, הם לא מפחדים שהדרך עצמה תאבד.