בבית קפה מסוגנן על שפת ים התיכון ישבו כמה ברנשים חמוצים, חלקם הורים מיותמים, חלקם ילדים חשוכי הורים, חלקם נשואים פעמיים וגרושים שלוש, רווקים שהתגרשו, גרושים שטרם התאלמנו, אלמנים שלא נישאו מעולם, מתבגרים בגיל העמידה, ומסוממים בכל גיל, ועוד רבים אחרים. החבורה היתה סהרורית ובדיוק לכן לא היתה טיפת היגיון בתוך סבך זה של איגיון.
"זה לא סביר!" נהם גיל שהיה בסך הכל בחור רזה מאד הנטוע בתוך כפכפים דקיקים וענוד בעגיל על הלשון.
"קח אוויר!" הציע מזדקן ששערותיו הסומרות משוחות בירקרק זוהר.
גיל התרשם שמדובר בהזמנה ברורה לדיון ועל כן פרש בזריזות את משנתו, "זה לא סביר שרוב מקרי של בבונים ישתלט על המדינה! חייבים לעצור אותם בשם עילת כל עילות הסבירות!" הוא נעצר לרגע וגלגל את העגיל בלשונו.
"עזוב, זה לא מעניין!" זרקה קשישה ונפנפה במקל הליכה, "אנחנו נכריע אותם במלחמה, אל תשכח שכל מדינות ערב וכל המערב עומדים לצדנו!" "קץ הדמוקרטיה!" שאג בזעם אנרכיסט מגודל שעל קיבורת ידו העצומה היתה מקועקעת מגילת העצמאות במלואה, והצמיד בקבוק בירה לשפתיו היבשות.
"אני משתגע מהקטע הזה עם הדמוקרטיה", השיב מיד גיל, "כאילו מה היה קורה אם החיידקים היו מקבלים זכות הצבעה, הרי הם היו עולים מיד לשלטון עם המושבות האינסופיות שלהם, תחשבו רק על התורים בדרך לקלפיות, תדמיינו נחילים של פתקי ההצבעה, תחשבו על היובלות שהיו חולפים במאמץ לחשב את בדר־עופר ולהחיל אותו על המספרים הדמיוניים של הקולות שלהם!"
"אם החיידקים היו עולים לשלטון", ממשיך גיל לטוות את תרחיש האימה, "הם הרי היו מיד מטילים מניעה משפטית על צחצוח שיניים, והכל בשם הדמוקרטיה הבזויה!"
"מוות לדמוקרטיה! מוות לדמוקרטיה!" נשמעה לפתע קריאה קצובה מהירכתיים של בית הקפה שהיו מלאים בנערים זומביים שרועים על הרצפה ובוהים במסכים קטנים שמרצדים בידיהם.
גיל נעמד והמשיך להלהיט את הרוחות בלהטוטיו, "למה שדווקא רוב הבבונים יקבעו? אולי הרוב יורכב מגרגרי אבק או משקדי מרק? אולי רוב מיוחס של קליפות תפוזים, של סיבים, של זיפים, של רסיסים, של גלדי בצלים? ובכלל, למה להעניק לכל בן אדם אחד רק קול אחד בלבד, למה שלא נחלק את הקולות לפי המשקל או לפי מנת המשכל?"
"הכל בגלל הכיבוש!!!" די לכיבוש!!!" התעצבנה מישהי וערבבה את האספרסו שלה הפוך.
"תחשבו רגע", גיל נעמד על משענת הכסא שלו וכל המבטים נישאו אליו בשקיקה, "מה יקרה עם הרוב המקרי של הבבונים יחליט להדיר את הג'ינג'ים, כלומר את האוֹרַנְגְּאוּטָנים, מי, תגידו לי, מי יעצור אותם אם הם יחליטו להשליך לכלא, לחסל, לערוף ראשים, של כל מתנגדיהם כתומי השיער?"
אדמוני עם תלתלים כתומים כדלעת נעמד ושאג בקול ניחר, "הכל בגלל הדיכוי!!! די לדיכוי!!!" פניו הארגמניות האירו בחשכה כמו גחליליות שעלו לפתע באש.
גיל נעמד על השלחן והקהל הקיף אותו בהערצה, "כן, בדיוק, דמוקרטיה היא סכנה לג'ינג'ים!!!"
"אז מה אתה מציע שנלך לכיוון של דיקטטורה?" הקשה פתאום שיכור פיכח אחד שהתעורר לרגע קט, ומיד צנח לתוך שלולית אלכוהול מקציפה.
"בוודאי שלא!" גיל היה נחרץ, "הבבונים הדיקטטורים האלו סבורים שהעם יבחר את נבחריו, ואלו ימנו את השופטים, כלומר, מבחינתם הסדר המעוות הוא; עם – נבחרים – שופטים. אנחנו נהפוך את הקערה על פיה; שופטים – נבחרים – עם, כלומר, השופטים יבחרו את הנבחרים שימנו את העם!
ההמונים הריעו באקסטזה.
אדום הפנים טלטל את קווצת תלתלי הגזר שלו וקימט את מצחו, "איך כל זה יעזור לג'ינג'ים? – מי ידאג לג'ינג'ים?"
גיל השתתק. בריון עליז שכרע על ברכיו ובחש מאחורי האוזניים של כלב הפיטבול שלו נחלץ לעזרתו, "בטוח גברת אחת או שתיים בעליון צבעו לאחרונה את שערן לאדום, אין לי ספק שאתם מיוצגים היטב!"
פניו של הג'ינג'י הסמיקו והוא שאל במבוכה, "ומה יקרה אם הצבע האדום יצא מהאופנה?"
הגברתן איבד את סבלנותו, "נו, באמת, תפסיק להתבכיין, הגיע הזמן שהג'ינג'ים ידאגו לעצמם!" הוא התקרב אל הג'ינג'י ונעץ בו מבט מזרה אימים, הכלבלב העצום שלו חשף את שיניו באיום. הג'ינג'י נבהל כהוגן ונמלט מהמקום.
רך לבב אחד עם פנים מימיות קרא לו לחזור, אבל גיל היסה אותו, "עזוב", הוא אמר, "הג'ינג'י עשה את שלו, הג'ינג'י יכול ללכת."
הערות
