אמר המחבר, שמעו פי המדבר, אין איתי חיילים לגבר, ולא בכוחי ארזים לשבר, ואם מצאתם בי מעל, על כל שעל, מחוט ועד שרוך נעל, אין בי מילים להצטדק, כאשר בספרי ידוקדק, והמורג יהודק, עד אין נבדק, ואנוכי עפר ואפר, כלימה וחפר, ואת נפשי בספר, ומעט אמרי שפר, אשר אתי, לעניות השגתי, וקוצר הבנתי, על לוחות לבי כתבתי, ועתה אגלה דעתי, וכל נבון לחש, יראה האם אמת או כחש, ביושר או בכזיב, להרע או להטיב.
לכבוד החכם המופלא והמלומד, ראשית, תודה רבה על דבריך הטובים ועל תגובתך המפורטת והמחכימה!
לגבי רוברט 99, הטענה בעיקרה, היא, שמכונה לא יכולה להבין את הבעיה הפסיכופיזית, כלומר גם אם נניח שמכונה מכילה תודעה, אין סיבה שהיא תראה בכך איזשהו קושי. גם אם המכונה פתאום תתחיל להכיל תודעה (מחמת המורכבות המופלגת שלה וכדומה), קשה לראות למה היא תתחיל למצוא בתופעה הזאת תעלומה בלתי מוסברת. זאת לעומת בני אדם שכולם ללא יוצא מן הכלל מזהים כאן בעיה. נכון שקיימים בני האדם ואסכולות שונות שטוענים לפתרונות לבעיה זו, אבל לא ידוע לי על בני אדם שלא מבינים את הבעיה – כבעיה שזקוקה לפתרון כלשהו – גם לאחר שהם מתוודעים לבעיה ומעכלים אותה.
טענה דומה שנרמזת בספר, היא, שבני אדם עשויים בשל התנהגותם הבלתי צפויה והגחמנית לחשוב שהם מכונות, אבל האם יתכן שמכונות תחשובנה שהן בני אדם, או תחברנה ותקראנה ספרים שנועדו להוכיח שהן בני אדם? איזה מקום יש בתוך כל המכניקה של רובוט להפרעות שכאלו?
כמובן, תמיד ניתן לטעון כנגד, שבני אדם חושבים שהם בני אדם ולא מכונות בשל איזה באג דרמטי בתוכנה שלהם, וכמו כן הם רואים בבעיה הפסיכופיזית תעלומה משמעותית בשל איזו תקלה חמורה בחומרה שלהם (באג משוכלל כזה שרוברט 99 המסכן פשוט לא ניחן בו), אבל טענה כזאת לוקחת אותנו לאזורים בעייתיים ואנטי רציונליים שכן היא מערערת על התפיסה שלנו ולכן שומטת את הבסיס לכל דיון אפשרי. כמו"כ ה"באג" הזה הוא מתוחכם, עוצמתי, גורף וכולל מכדי להיות סתם פרפור מוטעה של "אמא אבולוציה".
כתבת:
הם אינם טוענים שהתאמה פירושה בהכרח זהות, אלא רק שייתכן שזה המצב. ומכאן, שיותר פשוט להניח שזה אכן המצב, משום שהנחה זו חוסכת לנו להניח קיומה של נפש עצמאית, קיום עצמאי מחומר, חוקי טבע נוספים על חוקי הפיזיקה וכו'. כלומר, טענתם מתבססת על התער של אוקהאם, או משהו דומה. ואם כן, לא מספיק להוכיח שהתאמה אינה בהכרח זהות, אלא עליך להוכיח שטענתם היא בלתי אפשרית [או לחילופין שהנחתך פשוטה יותר משלהם].
ובכן, אם זו טענתם אז אכן המשך הספר מספק מענה נוסף לכך, (זאת מלבד עצם הטענה המרכזית שאין בכוחם של ההסברים הפיזיקליסטים להגן על העמדה שהתודעה היא תוצר פיזיקלי, משום שהפיזיקה והתודעה לא רק אדישים זה לזו אלא הם מנוגדים זה לזו).
כוונתי לטענה שמובעת בהמשך במספר וריאציות, שדווקא העמדה שהעולם מכיל רק חומר היא זו שנטרדת מכוח התער של אוקאם, משום שאת החומר אנחנו מכירים באמצעות התודעה, ואילו את התודעה אנחנו לא מכירים באמצעות החומר, ולכן התודעה היא הדבר הראשוני, המיידי, העיקרי, והחומר תלוי בה ובשיפוט שלה. דווקא התודעה שהיא היסוד הנפרד עם החוקים הפרטיים שלו היא העיקר שהכל תלוי בו, וחוקי הטבע הפיזיקליים הם הדבר המשני והבלתי הכרחי. אם אנחנו רוצים לקמץ בבזבוז אונטולוגי, אז צריך להתגולל על ההיבטים הרופפים, כלומר על החומר, ולא על החוליות החזקות כלומר על הנפש.
כתבת:
"המחשבה אינה תופסת מקום, אינה בעלת מסה או נפח" וכו'. טוב, זו הנחה. יתכן שאדם מודע וחושב שוקל יותר מזומבי נטול תודעה. באמת שאינני יודע. אבל גם אם לא (שכך אמנם מסתבר), הרי הם לא טוענים שמחשבה הינה עצם פיזיקלי, אלא שהיא תיאור של מערכת פיזיקלית. ספר מודפס אינו שוקל יותר מאשר ספר שהדיו על דפיו נשפך בחוסר סדר, אבל אפשר לייחס חשיבות פילוסופית לספר המודפס (בעיקר אם הוא ספר על פילוסופיה). מחשבה (לטענתם) היא תיאור של אופן מסוים של פעולת המוח.
"ההנחה" הזו נשענת על בסיס בלתי מבוטל; ראשית, המחשבה והתודעה אינן ניתנות להגדרה, למדידה ולכימות. המחשבה המודעת היא "איכותית" ולא כמותית, כלומר היא לא מתוארת ולא ניתנת לתיאור או לביאור במושגים ובשפה פיזיקליים. לכן נראה שאין שחר להנחה הנגדית שהמחשבה הינה בעלת משקל ונפח.
כמו"כ אם ננתח או נסרוק את המוח – תא אחר תא, נוירון אחר נוירון, לא נמצא את התודעה בשום מקום, משום שברור שהחומר שמקופל בגולגולת לא טומן בחובו איזו בועה מלאה בקורים דקים וערפיליים של מודעות. כך גם הפעילות החשמלית והכימית של המוח איננה תודעה, והיא גם לא מהווה קליפה שמסתירה מאחוריה רגשות ותחושות. וכך התודעה פשוט לא נתונה לרדוקציה, היא חומקת מכל ניסיון לנתח אותה באזמל מנתחים.
איך אנחנו יודעים שהצבע האדום של הכלנית, למשל, כפי שאנו חשים אותו, אינו הצבע שלה ממש אלא רק החוויה שנחווית על ידנו בשעה שאנו צופים בה? – התשובה היא שאנחנו מסתמכים על הידע הפיזיקלי שיש לנו על קרני האור, על הגלים האלקטרומגנטיים, ועל כל מה שקשור לתהליך הפיזיקלי של הראיה, ואנחנו מבינים ש"האיכות האדומה" פשוט לא מצויה שם בגלים ובחלקיקים המוגדרים של הפיזיקה. באותו אופן התודעה היא "איכות" לא כמותית ולא מוגדרת שפשוט לא יכולה לנוח בשלווה בתוך הגולגולת.
אתה יכול לטעון שמדובר בסך הכל בפער, בתקלה טכנית שתתוקן כלל שיותירו הזמן והתקציב, אבל אין זה כך, משום שמדובר בהיפוך של הסדר הנכון של הדברים; סדר הדברים הוא שהפיזיקה לא מסוגלת ולא אמורה לטפל בענייני הנפש או התודעה, כשהיא מתיימרת לעשות את זה היא נתקלת במשוכות בלתי חדירות ואז כשבאים אליה בטענות, משיבים נאמניה – מדובר בפער שולי טכני לא עקרוני, הזמן יעשה את שלו.
אבל הי המצב הוא הפוך מי שמנסה להיבנות מכוח הפער, הם הפיזיקליסטים שנדחפו לתוך עולם שלא תואם את מידותיה של התיאוריה שהם מציעים, רק משום שקיים להבנתם פער ביכולת שלנו לתאר או להגדיר או להראות לעיניהם את עולם הרוח ולכן גורם להם להפנות אליו עורף. ואז בציניות מיתממת הם באים בטענות למי שמצביע בחוסר סבלנות על פער ולא מבין את גודלה של השעה. "חכה", הם אומרים, "יום יבוא". לכן אני מציע שגם אנחנו נתאזר במידה דומה של ציניות ונגיד להם, "חכו, יום יבוא ותראו עין בעין את הרוח שאתם מסרבים להכיר בה" וגם אם לא תראו לעולם, אין לכם לצפות שהנפש והתודעה יתכווצו למידות של התיאוריה שאתם מציעים.
בנוסף, עושה רושם שהענין הזה כמעט מוסכם על העוסקים בתחום, שכן האפיפנומנליסטים טוענים שהתודעה היא תופעת לוואי חסרת השפעה שאינה גורמת לשום תופעה גופנית, ומכאן ניתן להבין שהם רואים בתודעה גורם לא פיזיקלי, משום שהם טוענים שהיא לא יכולה לפעול על הגוף. הוויכוח איתם הוא רק על המשמעות או המובן של אותו גורם לא פיזיקלי, הם טוענים שמדובר בתופעה טבעית מופשטת כלשהי, כמו משמעות ותוכן שכתובים בספר אך לא מהווים גורם פיזיקלי, ולכן ברור שאין לה משקל או נפח שהרי כמו שציינת ספר בעל משמעות עמוקה לא שוקל יותר מספר רדוד. התקלה בגישה שלהם מובהרת בספר.
כמו"כ "הפונקציונליזם" למרות שהוא טוען שהתודעה היא ברת השפעה על הגוף, אין זה משום שהיא גורם בעל מסה ונפח, שכן הוא מדמה את התודעה לפונקציה או משימה שמוטלת על מחשב או שעון, שאינה נובעת במישרין מההרכב הפיזי של השעון או המחשב, אלא רק מהפעילות הפונקציונלית שלו. כלומר לשיטתם התודעה היא פעילות של המוח שאינה קיימת בנפרד ממנו, אלא היא כביכול תיאור מסדר גבוה יותר של אותה פעילות פיזיקלית שהמוח מבצע. כמו השעון שניתן לתיאור ברמה פיזיקלית וניתן לתיאור או לקריאה ברמה גבוהה יותר של הוראת השעה, במנותק מההקשר הפיזי שלו.
מכיוון ששעון מפגר או עומד מלכת לא בהכרח שוקל פחות משעון מכוון או מדויק, אז ניתן להסיק מכך שהפונקציונליזם מכיר בכך שהתודעה אינה בעלת משקל פיזי. בקיצור, עיקר הוויכוח על התודעה כנראה לא נע סביב השאלה האם התודעה בעלת משקל או לא, נראה שההכרה בכך חוצה את קטבי הדיון.
קיימת הכרה מסוימת בכך שההגדרות הפיזיקליות הרגילות כושלות כשהן באות לדון על תודעות ותחושות. המודל הפיזיקלי צר ומצומצם מכדי להכיל את רוחבה של הנפש, והוא מלכתחילה לא נוסח כדי לדון בבעיות שאינן "כמותיות". אתה אומר שלא נובע מזה ישות על טבעית, מבחינתי די לי שנסכים שהשמיכה של הפיזיקה קצרה מכדי לכסות את התודעה, וליתר דיוק, הפיזיקה כלל לא דוברת את השפה שבה כתובה התודעה. ולכן המסקנה היא לאו דווקא "ישות על טבעית" אבל היא כן חייבת להיות מחוץ להישג ידה של הפיזיקה, משום שהפיזיקה חסרת יכולת להכיר בבעיות האלו וכל שכן שהיא נטולת כוח לפתור אותן. מי שמתעקש להאמין או לנחש שיום יבוא והפיזיקה תפתור גם את הבעיות האלו אינו טוב מכל מאמין לא רציונלי אחר, גם אם הוא מחזיק בשלל תארים אקדמיים ויש לו על הקיר מאחוריו תעודות הוקרה ועיטורי מופת עד קצה שדה הראיה, שכן ירייה באפלה מוחלטת על ידי צלף שעיניו קשורות, לא משיגה תוצאות טובות יותר מירייה של הדיוט באותם תנאים. במילים אחרות, ברגע שהגענו למסקנה שהתשובה מצויה מעבר לפיזיקה, אז התשובה מצויה במטאפיזיקה, משום שמילולית הם היינו הך. מכיוון שהמשמעות של "על טבעי" או לפחות של "אל טבעי" היא די דומה אז אני לא רואה כאן בעיה עקרונית.
כתבת:
אתה אומר שאין שום דרך למדוד את תחושותיו של אדם אחר. אבל זו רק הנחה לא מוכחת. אולי אפשר, על ידי מדידה מאוד מדויקת של מצב החלקיקים במוח, לדעת בדיוק עד כמה תחושת הסלידה שבו חזקה. אמנם מדידה שכזו אינה באפשרות הטכנולוגיה שלנו, אבל אולי היא אפשרית באופן עקרוני. נדמה לי שניסוי שכזה נערך פעם בחתולים. לקחו חתול בחדר חשוך, הצמידו לו כמה אלקטרודות לראש, והדליקו בפתאומיות את האור. הופיעו כמה סיגנלים במוח, שחלקם קבועים, אבל אחד התחיל לרדת בעוצמתו מיד לאחר שנוצר. שינויים בעוצמת האור וצבעו שכנעו את החוקרים שהסיגנלים הקבועים משקפים את העוצמה והצבע, ומסתבר שהסגנל הדועך מתאים לתחושת ההפתעה של החתול. אם זה נכון, אפשר למדוד עד כמה הוא מופתע. על כל פנים, ההנחה שלך (שמדידה שכזו אינה אפשרית באופן עקרוני) היא רק הנחה, וגם אם היא קוסמת לאזנינו, היא אינה חזקה מספיק כדי להמציא "חומר" חדש, חוקים חדשים וכו'.
שוב "ההנחה הזו" מיוסדת על חוסר הקשר בין תחושה תודעתית לגלים ופעימות חשמליים, על הפער העקרוני שבין רגש לבין סיגנל או פולס. כדי להבהיר את הענין נתתי דוגמה פשוטה; האם המדע יוכל אי פעם לוודא שהתחושה של ראובן בשעה שהוא מאזין למוזיקה זהה לתחושתו של שמעון? – ברור שלא. משום שהמדע לא מסוגל לאפיין את התחושה של שמיעת מוזיקה ולהבדיל בינה לבין תחושה של הרחה של מי וורדים. כלומר, גם אם המדע היה מסוגל להבחין בשינויים כימיים וחשמליים שנוגעים לתחושות האלו, לא היה לזה כל זיקה ישירה לתחושות עצמן אלא רק קשר עקיף, שמלמד על יחסי הגומלין בין פעילות המוח לבין פעילות התודעה ותו לא. מנין לי? – פשוט מאד, התחושה של ראובן בשעה שהוא מאזין למוזיקה אינה ניתנת להגדרה כמותית, ולכן השפה המדעית פשוט מעוקרת מכל יכולת לנתח או להכיל אותה. המדע לכל היותר יוכל ללמוד כיצד המוח מגיב לשינויים שמתרחשים בתודעה, אבל זאת תהיה תמונה חלקית ושטחית מאד. זה יהיה כמו ללמוד על שינויים בסגנון הריקוד של שבט האינקה, על סמך העקבות שלהם בחוף לאחר מאות שנים... זאת כמובן גוזמה אבל קשה לדעת לאיזה כיוון, כלומר, האם הגוזמה הזו ממעיטה במידע שניתן ללקט מהמוח על התודעה, או שהגוזמה מפריזה במידע שניתן לאסוף מהמוח, וזה כמובן ממחיש את קוצר היד של מדעי המוח.
כתבת:
בפסקה "נסיגה אינסופית" אתה מערבב לכאורה שני נושאים - תחושת ה"אני", שהיא אכן טעונה הסבר, והעובדה שה"אני" יכול לצפות בעצמו, דבר המוביל ללולאה אינסופית, שאכן מוסברת בפשטות בדימוי של מצלמה שמצלמת את עצמה וכד'. אם אמנם הופשטטר ניסה להסביר את תחושת ה"אני", הוא נכשל, אבל כיוון שלא קראתי את ספרו אז אינני יודע מה הוא ניסה לטעון. עכ"פ זה נראה שאתה דוחה את הסברו בטענה שהוא לא מסביר משהו אחר.
לא, הלולאה האינסופית ככל הנראה לא מוסברת על ידי דימוי של מצלמה שמצלמת את המסך שמציג אותה עצמה ואת מה שהיא מצלמת, וגם את המסך שמציג את המצלמה שמצלמת את עצמה עד לאינסוף, משום שמדובר ברעיון תיאורטי בלבד, בפועל היא לא באמת מסוגלת לייצר אינסוף דמויות של עצמה כשהיא מצלמת את עצמה, מבחינה טכנית מהר מאד מגיעה הנקודה שבה המסך שמציג את הדימויים של המצלמה ו/או חיישני המצלמה, מאבדים את היכולת שלהם לייצג עוד ועוד דימויים חזותיים כאלו. התודעה לכאורה מבצעת יותר מכך, אם כי בנקודה זאת אכן קשה להוכיח את זה. אבל אנו כן יכולים לעמוד על כך שהתודעה צופה במתרחש וגם בעצמה באופן מלא וחלק בלי שום מגבלה ידועה. הופשטטר לא מסתפק רק בניסיון להסביר את ההיבט האינסופי הזה, הוא מתיימר לטעון שה'אני' כולו הוא בסך הכל מה שהוא מכנה "לולאה מוזרה", ובדיוק לשם כך הבהרתי שהוא נכשל בניסיון הזה. לגבי יתר הגיגיו ומשגיו של הופשטטר ראה מאמרי כאן.
כתבת:
בפסקה "לא במוח" אתה תוהה מדוע אין קשר בין מבנה המוח לתודעה, ולא ברור לי איזה קשר אתה רוצה לראות. שאונה תהיה בצורה של רצון? שנוירון יהיה בצבע של תחושה?
אני לא מצפה שאונה תהיה בצורה של רצון, משום שגם העין היא לא בצורה של אור, והלב הוא לא בצורה של דם, מה שכן, הלב או העין מתאימים לפעילות שלהם שמגיבה עם אור או עם דם, אבל לא כך לגבי המוח שאין למצוא שום קשר בין המבנה שלו לתודעה. מה אני מצפה מהמבנה של המוח? אין לי מושג, אבל אני לא לבד בענין הזה, לאף אחד אין מושג איך צריך להיראות איבר שמתאים לייצור של תודעה, וזו בדיוק הנקודה. כאן מצוי הפער, התהום, השבר הבלתי ניתנים לגישור באמצעות שפה ומושגים שלא כשירים לכך.
מה תעשה אם בעתיד יסתבר שזרם חשמלי במקום מסוים במוח מתאים לתחושת געגוע, ועוצמתו פרופורציונית לעוצמת הגעגוע, וזרם במקום אחר מתאים לרחמים וכו' - האם אז תודה שיש קשר בין מבנה המוח לתפקודו? ואם בעתיד יסתבר שיש הבדל בין מוח מודע לעצמו למוח שאיננו כזה? כרגע איננו יודעים היכן לחפש, כי איננו יכולים לבטא את המודעות במונחים חשמליים וכימיים, אבל אם בעתיד תמצא התאמה שכזו (שתאפשר לפיסיקליסטים לטעון שהתאמה היא זהות), האם תחזור בך?
מה אני אעשה? אני אודיע על ריקול לכל סט מוצרי "מרד המכונות", ואפצה את כל הרוכשים שנפגעו במישרין או בעקיפין... אם כי למען האמת, אני לא רואה כל בעיה בכך שיש קשר בין המוח לתפקודו, להיפך, אני כותב לא פעם ולא פעמיים שיש קשר, אבל הקשר הוא לא כמו הקשר שבין התפרקות חשמלית, ברק ורעם או בין סיבה לתוצאה, אלא הקשר הוא כנראה כמו זה שמתקיים בין קורא ספר לבין הספר אותו קורא. לטעון להתאמה זה בסדר גמור, לטעון לזהות או לקשר חד חד ערכי זהו משגה חמור.
"תהליך דומה" - קראתי שוב, ועדיין אינני מבין את טענתך. הרי הפיזיקליסט מודה שמבנה המוח מסובך מאוד, ואנו רחוקים מאוד מלדעת את אופן פעולתו המדויק. לכן, אין תימה שקלט דומה מאוד (ואולי אפילו זהה) יתן פלט שונה מאוד. מקור השוני הוא במוח. אני יכול בקלות לכתוב תוכנית מחשב, שתגיב לקלט "דרכת על רגלי" בשתי צורות שונות - או "סלחתי" או "נוקם ונוטר". השוני הוא בערך של משתנה פנימי ("מצב הרוח"), אשר ערכו תלוי בקלט קודם ("מזג האויר היום" "מה אמרה לי אשתי לפני חודש" "הבת שלי הביאה ציון טוב שלשום" "אני עייף" "גורם אקראי מסוים") ואשר יהיה לך קשה לנחש. אח"כ אתה עובר לנושא אחר (לענ"ד), שהוא, שהפלט אינו רק התנהגות מסוימת אלא תחושה מסוימת, ושוב, הפיזיקליסט לא יתרגש, משום שלדעתו אין הבדל מהותי בין השניים. חוויה היא תיאור מסוים של התנהגות המוח.
ציינתי שהפיזיקליסטים יגיבו לטענה זו בביטול, ויאמרו שהדבר דומה למחשב שמסוגל לבצע תהליכים חישוביים שונים באמצעות תהליכים מאד דומים. הענין הוא שלא מדובר בתהליך חישובי גרידא אלא בהפקה בפועל של תחושות שונות ומגוונות, בעצם כל העולם שלנו, כל מה שאנו חווים, מרגישים וחושבים באופן מודע נובע לפי העמדה הפיזיקליסטית מהמוח שמוכרח לייצר מגוון עצום בתהליכים חישוביים שהם שונים אולי מבחינה חישובית וכמותית (כלומר, המידע המוצפן בהם הוא אולי שונה מאד), אבל אין בכך כדי לשפוך אור על האופן שבו המוח בסופו של דבר מפיק בפועל את כל המגוון הזה.
לכן הדבר דומה למחשב שמדפיס את החישובים השונים שלו ומפיק מהם יצורים תלת ממדיים מושלמים ומגוונים מאד ללא מאמץ וללא מגבלה, למרות שאין לו שום כלים מיוחדים ותהליכים מורכבים ושונים זה מזה שמאפשרים לו לממש את החישובים השונים שלו ולבנות אותם ליצורים נפרדים וממשיים. הבהרתי, שהבעיה מתחילה בטענה שהתודעה היא הפלט של המוח, ומתגברת כשתולים במוח את כל שלל החוויות האנושיות המורכבות והמגוונות שמיוצרות כלאחר יד בתהליכים דומים למדי שהשינויים אם קיימים יכולים להתאים רק לשינויים חישוביים אך לא מתאימים לשינויים בייצור. כלומר, בשלב הבנייה בפועל של האפקטים הממשיים, קשה לראות איך שינויים כלשהם באותות החשמליים יכולים לייצר מגוון עצום של תחושות ממשיות ונבדלות זו מזו.
למה הדבר דומה? – לקוסם ששולף בראשית המופע שפן מהכובע שלו, זה תמוה ואבסורדי איככה כובע ממורט מפיק שפנים צחורים. אבל איכשהו הצופים לא יוצאים מגדרם. אך אם הקוסם יריק מהכובע שלו את כל בעלי החיים המוכרים לזואולוגיה מגדולם ועד קטנם ואת כל אלו שהמדע טרם גילה, וגם את בעלי החיים הפרהיסטוריים, וגם דרקונים, שדים ובסיליסקים וכך הלאה, עד אין מספר. ללא ספק יהיה בכך כדי להתמיה, למרות שבאופן עקרוני אין הבדל מהותי בין שפנפן קטן לכל יושבי תיבת נח. עכשיו לך תשכנע את הצופים במופע הקסמים המסקרן הנ"ל שבסך הכל מדובר בפערון קטון שהמדע כבר יצמצם כשהמדע יהיה גדול.
כתבת:
לגבי חוסר ההתנגדות שלהם לכיבוי מחשבים, אני מבין את הענין להיפך (א"כ זו רק הבנה שלי, ולא משהו ששמעתי מהם). אתה שואל למה לדעתם אין זה פשע לכבות מחשב. אני חושב שלדעתם גם אין זה פשע לכבות אדם. אדם הוא רק מכונה, ואם הוא מפריע לך, תכבה אותו. אין בזה משהו לא-מוסרי. רק שהחברה צריכה להגן על עצמה, ולכן סוגים מסוימים של רצח הם לא חוקיים. ובאמת רצח שמותר בחוק, כגון הפלות או המתת חסד, אינו לא-מוסרי. ואם תשאל אותם, הם יגידו את מה ששמת בפיהם, שאין לנו דרך להעריך מתי מוח או מחשב הוא מסובך מספיק כדי לייצר תודעה. אך מסקנתם תהיה הפוכה משלך. אתה מניח שבגלל שאין לנו דרך להסיק זאת, עלינו לחשוש לכל מחשבון שמא הוא מודע לעצמו, אך מסקנתם היא שכל עוד לא הוכח שיש להם תודעה, אין עלינו לחשוש לכך. וזו גם הסיבה שאין להם בעיה לרצוח אנשים בתרדמת או "צמחים", רק משום שלא ברור לנו שהם מודעים.
יכול להיות שאכן יהיו מעטים שיגלו מספיק אומץ ויושרה אינטלקטואלית כדי להגיד דבר כזה בקול, אבל גם אלו לא באמת חיים כך וגם לא חשים כך בסתר לבם. זוהי מטרתי, להראות את חוסר העקביות שבגישתם. אני ארשה לעצמי לעשות מעשה שלא יעשה ולצטט את עצמי מתוך הספר, בהקשר אחר שמשיק לענייננו:
אנשים לא מעטים הקדישו את חייהם כדי לבסס את הפילוסופיה של חוסר המשמעות, ומשום מה לא עצרו רגע כדי לשאול את עצמם – לשם מה כל המאמץ, מה המשמעות של המאבק לחיסול המשמעות? מה הטעם במיגור הטעם? מה התכלית של שלילת התכלית? האם זה סביר שמכונות לא־אכפתיות תקדשנה מלחמה כדי להפיץ אידאולוגיה של העדר אידאולוגיה? האם זה מתקבל על הדעת שרובוטים נטולי דאגות יקריבו את חייהם בשביל להוכיח – שאין בשביל מה להקריב את החיים?
כלומר, לפעמים צריך לבחון את המעשים והתחושות של בני האדם כפי שהם מועברים אלינו בין השורות ומעבר למילים, ולהתעלם מרעשי הרקע גם אם הם נפלטים מפיהם בתבניות מסודרות ושקולות ובארשת מוקפדת ומהורהרת תוך שימוש בשפה גבוהה וכל האלמנטים אחרים של הנאורות השלמה. הפוליטיקאים אינם היחידים שמדברים בכמה שפות במקביל...
כתבת:
כידוע, המסכים הגדול ביותר לרמב"ם הוא הראב"ד, משום שהוא מסכים לכל מה שלא השיג עליו.... טוב, אולי זה לא נכון לגבי הראב"ד, אבל זה נכון לגבי.
נאמנים עלי דבריך, למרות שטרם מצאתי דבר מה שלא השגת עליו מתוך 40 עמודי "לגימה מהספר"... השאלה שנותרה פתוחה היא, אם זה גם עובד הפוך, כלומר, האם שתיקה להשגה כלשהי נחשבת כהסכמה להשגה... ושוב תודה רבה על דבריך הנפלאים!
הערות
