לפי מיתוס נפוץ, השמרנים הבבונים נוטים לכוחנות ולאלימות; הם לא קשובים ולא מסוגלים להפנים את הרעיונות העמוקים שמבססים את העידן החדש של הפתיחות והנאורות.
לעומתם הליברלים הפוסטמודרניים הם דמוקרטים יותר, סובלניים ונכונים לאין ערוך להכיל דעות מנוגדות לאלו שלהם. אכן מיתוס נאה, אבל כזה שאינו מתיישב עם הדבר המיותר הזה שחסידיו השוטים קוראים לו – עובדות.
הענין הוא כזה; תפיסת העולם הליברלית הפוסטמודרנית נשענת על הגישה שאין אמת מוחלטת בשום תחום שהוא, לא במדע, לא בטבע, לא בחברה, לא בהיסטוריה, ובוודאי שלא בפוליטיקה ובערכי המוסר.
לשיטתה, התפיסות האנושיות כולן הינן פיקציות מועילות, יצורי שכל, שהאדם בורא בצלמו ובדמותו כדי להקל על עצמו להכיר את העולם. אם אין אמת אחת "שם בחוץ" אז כל תפיסה אנושית שהיא הינה אמת בהכרח, משום שאין מציאות אובייקטיבית ולכן אין במה לטעות. כך, הקריטריון לאמת השתנה והפך להיות קל מאד להשגה, מעתה, כל דבר שניתן לעלות על הדעת שקול לכל תיאוריה מתחרה אחרת.
מקובל לחשוב שמה שנובע מכל זה הוא פתיחות, סובלנות, מתינות וכיוצא באלו – אלא שמדובר בטעות מצערת.
לא רק המציאות היומיומית מנפצת את המיתוס הזה, גם ברמה התיאורטית אין למיתוס הזה הצדקה. משום שדווקא הסברה שאין כל אמת שאפשר לטעות לגביה, דווקא התפיסה שאין ערכים מוחלטים שאפשר להכיר או להילחם למענם, היא זו שמולידה תפיסת עולם דוגמטית טוטלית שאינה מסוגלת ואינה מעוניינת להכיל כל גישה אחרת. שכן לפי תפיסה זו, האמת אינה משהו שמקנן בחוץ באופן בלתי תלוי, אלא רק מה שכל אדם תופס כנכון וכראוי. ומהטעם הזה, אין כל אפשרות לטעות משום שאין במה לטעות, שהרי האמת היא כל מה שהסובייקט תופס, וכך האמת הופכת להיות נעלה מכל ספק אפשרי ובלתי ניתנת לערעור.
האמת של האחר, למרות שהיא האמת המוחלטת של האחר ודווקא משום כך, הופכת ללא מעניינת או למסוכנת, שהרי האמת הזו היא באופן מוחלט האמת שלו, ולא של חברו. האמת של הפוסטמודרניסט רק היא חשובה בעיניו משום שלדעתו המציאות היא רק מה שהוא תופס, וכל היתר מאיים על האמת שלו.
אם האמת של הפרט היא מוחלטת ובלתי מעורערת, הדרך קצרה לחוסר סובלנות קיצוני. אם האמת היא טוטלית – הרוב אינו מעניין, השוויון, החמלה, כבוד האדם וכל יתר הסיסמאות הופכים ללא רלוונטיים, ככל שהם מאיימים על האמת המוחלטת כפי שהיא ערוכה במוח של אותו פרט.
בניגוד למיתוס, דווקא התפיסה שקיימת אמת אחת מוחלטת, עשויה להוביל למתינות, סובלנות, וכבוד הדדי, משום שהיא מסוגלת להודות במגבלות שלה, ולהכיר באפשרות שהאמת אינה בהכרח נחלתה הבלעדית.
במילים אחרות, המציאות עבור הפוסטמודרניסט היא שרירותית כמו כללי משחק שחמט, ולכן היא אמת מוחלטת כמו שכללי השחמט הם אמת מוחלטת עבור שחקניו, כלומר, בשני המקרים אין מקום לטעות שכן הכללים הם המצאה של השחקנים, ואי אפשר לטעות לגבי טענות שאינן מתיימרות להיות אמת. מה יקרה אם רוב שחקני הדמקה ינסו לכפות את דעתם על מיעוט של שחקני שחמט, ולהכריח אותם, למשל, להניע את כלי המשחק באלכסון בלבד? – ברור שכניעה של שחקני השחמט לתכתיב הדמוקרטי תהיה מופרכת, שכן רוב של שחקני דמקה שמבקש לכפות את האמת העצמאית שלו, אינו רלוונטי לאמת העצמאית של חוקי השחמט. וגם אין מקום לפשרות, אמת יחסית היא איום מוחלט על אמת יחסית מתחרה; אמת יחסית היא אמת מוחלטת בעיני אלו האוחזים בה, ובאותה מידה היא שקר מוחלט בעיני אלו המחזיקים באמת יחסית מתחרה.
רק בעולם שבו השחקנים מבקשים לרדת לחקרה של אמת אובייקטיבית, יש מקום לדיון, יש מקום לספק ויש מקום לפשרה.
פרופ' זאב בכלר [1] מתאר, כיצד דוגמטיות מסוכנת נובעת במישרין מהתפיסה המודרנית שראשית בתפיסה האריסטוטלית שמתנגדת לקיומם של ערכים והסברים אובייקטיבים מוחלטים:
מכיוון שאין שום קריטריון בחירה בעולם פלוראליסטי (–שטוען לריבוי אמיתות), והטעות בלתי אפשרית בו, אין שום ספק אפשרי בקשר לטוב והתכלית שבה אנו בוחרים. אנו רואים שקיים קשר הדוק בין השרירותיות והכוחנות המלוות בהכרח את הפלוראליזם, לבין הוודאות האוטומטית באמיתות... דוגמטיות שהיא ודאות אוטומטית ביחס לאמת אחת, ופלוראליזם של אמיתות, קשורים לוגית זה לזו. וכן גם להפך – ספק הוא אפשרי רק כאשר קיימת אמת אחת, אובייקטיבית, נפרדת מהחלטת האדם ומרצונותיו האקטואליים. נפרדת מתועלתו ומן האינטרס האנושי, כי רק אז אפשר להטיל ספק אם אכן קלענו אל האמת היחידה הזו... רק יחידות האמת ונפרדותה מן החומר ומן הידיעה האנושית, מתיישבות עם קיום הספק... ואילו ריבוי האמיתות, הפלוראליזם של האמת, ואי־נפרדותה מן החומר, גוררים את הדוגמטיות, את אי אפשרות הספק... קיומה של אמת וקריטריון נפרד מן החומר ומן הידיעה הם החומה הפילוסופית כנגד צידוקה של העריצות, של השרירותיות, של הכוחנות, ואילו הפלוראליזם והאקטואליזם הם בסיס אפשרי עבורו.
אנו נוטים לחשוב להפך, משום שבהיסטוריה יש דוגמאות רבות הפוכות, כמו האינקוויזיציה אשר הפיצה בעריצות אמת יחידית כזו, וכן כל מיני משיחים, מלנין וסטלין ועד היטלר ופול פוט שגילו את האמת והשליטו אותה אחר כך בדם ואש ופחד וייסורים ועשרות מיליוני רציחות. אנו נוטים לחשוב שקיים קשר הדוק בין מי שמאמין באמת יחידית לבין הפנאטיקן, המשיח שהאמת בשמאלו וחרבו בימינו... אך למעשה כל אלו הם קשרים מקריים, לא מהותיים, והם מטעים ומסוכנים אם מתייחסים אליהם אחרת. הפלוראליסט יכול להיות סובלן – "אם בא לו" להיות סובלן. אך אין הסובלנות מחייבת אותו כלל. כי מכיוון שגם האמת שבידו אמת מוחלטת היא, אין שום טעם שיסבול את האמת של זולתו ויניח לה להתקיים ולהגביל כלשהו את צעדיו. ומכיוון ששרירותיות האמת היא אחד מעקרונותיו, ושרירותיות היא כוח, הרי שהכוח ככזה שבוחר את האמת הוא גם אחד מעקרונותיו. וכך יש לו צידוק פילוסופי להפעלת כוח להשלטת האמת.
ובכן, האמת השרירותית של הפרט, לדידו של הליברל הפוסטמודרני, היא האמת המקודשת והמוחלטת עבורו, ולכן היא מהווה את הצידוק לכוחניות ולעריצות.
•••
זו היא מסקנה ותיקה שנובעת מהלך הרוח המערבי המודרני. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף כשרואים כיצד היא גם מתממשת באופן מטריד. דווקא השמאל שחרט על דגלו חירות, שוויון וסובלנות מוביל בבירור את הקו שנועד לחסל את החירות, לסתום את הפיות ולמגר את שלטון הרוב.
קשה לפרש תופעות אלו עד שמבינים שהן נטועות היטב בפילוסופיה של ריבוי האמיתות. האמת של הליברל, רק היא, מעניינת אותו, משום שמנקודת מבטו רק היא קיימת, שכן האמת היא רק מה שהוא רואה ורק מה שהוא תופס. כל היתר, הן אמיתות שלא רלוונטיות מבחינתו ולכן בהכרח מאיימות על האמת שלו.
ברור לכן, שדמוקרטיה היא פתרון טוב רק אם היא משרתת את הטוב העכשווי של הדיקטטור הפוסטמודרני. חופש הביטוי והפולחן הם רעיונות טובים, כל עוד הם מספקים את הטוב המיידי כפי שנתפס על ידי הפוסטמודרניסט.
ערכי השמאל טובים בעיני אנשיו, רק כאשר הם ניתנים לעיצוב באופן שרירותי על ידי מי שהמציא אותם מלכתחילה, כלומר, האדם. לתפיסתם, האדם הוא זה שברא את הערכים, והוא גם רשאי לעצב אותם כרצונו ולתועלתו.
לערכים אין כל משמעות נפרדת שאינה מצויה בחומר עצמו, הערכים הם רק תיאור מצבם הפיזי והעכשווי של הבריות, והפשר שלהם מצוי בהם עצמם. החמלה רצויה כפי שהיא, מפני שצריך לחמול, החירות רצויה כפי שהיא, כי כדאי להיות בן חורין. אלו וכל היתר טובים רק מפני שהם טובים. אין כל משמעות גבוהה, אלא רק הגדרות מעגליות.
וגם להיפך, הסבל רע כי הוא רע, והדיקטטורה רעה כי היא רעה. או מפני שאלו האחרונים מנוגדים לערכים הטובים, שכאמור, טובים רק מפני שהם טובים. בעולם שבו האדם הוא זה שיוצר את ערכיו, רק מתבקש שאותו אדם מעת לעת ירוקן את הערכים שלו כרצונו או יתאים אותם לצרכיו. רק כך אפשר להבין את השרירותיות המוחלטת בה השמאל נוהג בערכיו שלו.
כעת מעניין לדווח, על פיתוח נוסף בדוגמטיות מרובת האמיתות שמאיימת על שלום העולם.
בעידן הפייק ניוז, התברר משהו חדש. אם עד כה היה מקובל להניח שאף על פי שהאמת הסובייקטיבית אינה כבולה לשום ממצא או ערך, מכל מקום היא כבולה לעצמה. כלומר, היא חייבת להיות קוהרנטית עם עצמה. היא לא יכולה לסתור את עצמה. כעת הובן שגם זה מיותר. שכן אם האמת היא כל מה שעולה על הדעת, אז היא יכולה להיות גם מה שלא מתקבל על הדעת.
רק התגלית החדשה הזאת יכולה להסביר את התופעות הסתירתיות להן אנו עדים.
כיום, הליברל העריץ החדש יכול להזדעזע פיזית ממש מקִצה הקרב ובא של הדמוקרטיה, ולכפות בשל כך דיקטטורה פאשיסטית. הוא רשאי להתחלחל מעלייתה של קואליציה משיחית גזענית, וליצור במקביל קואליציה כוחנית של אנשי צבא ובעלי הון שישתלטו על המערכת באמצעות איומים ברוטליים. הוא מסוגל לפרק את הדמוקרטיה, כדי לכונן על חורבותיה שלטון מיעוט אליטיסטי שישרת את האינטרסים הזרים של אנשי סודו, ובמקביל להטיף סיסמאות דביקות ושקריות על שוויון, סובלנות וחמלה.
כשהאמת לא מחויבת אפילו כלפי עצמה, הליברל הרודן החדש והמעודכן הוא גם הלוליין הכי טוב בקרקס, מותר לו לדבר על הסכנה שבממשלה שאינה מפוקחת ומבוקרת על ידי רשויות נפרדות, ולתמוך בשל כך בעריצות משפטית שאינה צריכה לתת דין וחשבון לאיש, ולבנות בפועל רשות משפטית שאינה כפופה לדבר; לא לחוק, לא לחוקה, לא לעם וגם לא למה שמקובל ברחבי העולם.
כשהאמת היא סמרטוט רצפה שמנגבים עליו את הנעליים, ניתן לומר דבר והיפוכו בלי להסמיק. כמו שראינו, יש אפילו צידוק פילוסופי. אפשר לזרות חול בעיני הציבור, ובמקביל לבקש את תמיכתו. ניתן לתעתע בציבור ולהוציא אותו לרחובות מאימת ההפיכה המשטרית, ולהסתיר ממנו מידע בסיסי כמו אמת לא־בלתי־נגישה שדווקא השמאל הוא זה שהפך את המשטר באבחה שקטה ללא הצבעה וללא פרוטוקול, זאת כדי לבצר את שלטון האימים הגווע שלו.
בעולם המטורלל אליו נקלענו, מלחמה היא שלום, דיכוי הוא חופש, שעבוד הוא חרות, דיקטטורה היא דמוקרטיה, והשקר הוא אמת.
והנה עוד מיתוס שהוטמע היטב; כידוע מחנה השמרנים, הם בבונים שהולכים אחר המנהיג או איש הדת שלהם בעיניים עיוורות, ללא כל רצון חופשי, ללא שיקול דעת. הבחירה שלהם לכן כפויה עליהם, מוכתבת ומונחתת מגבוה.
יש רק תקלה קטנה ולא חשובה שמעיבה על המיתוס הזה; האמת. זאת משום שדווקא הליברלים הם אלו שסבורים – ככל שהם עקביים עד הסוף עם מה שנובע מהעמדות שלהם עצמם – שחופש הרצון הינו אשליה, משום שלשיטתם בחירה חופשית היא מונח חסר פשר שאינו יכול להתממש בגוף פיזיקלי.
סביר להניח שמי שמחזיק בעמדה שאין לו עצמו בחירה חופשית, אכן נוטה להיות נטול בחירה חופשית במידה מוגברת ביחס לחברו שמאמין בבחירה חופשית.
עמדה כזאת צפויה לגרום לקיפאון מחשבתי, לניוון מוסרי ולחוסר רצון להתאמץ או להתנגד לחולשות ולעצלות גופנית והכרתית.
זהו, אם כן, גורלם של שני מיתוסים. אם נצליח לראות את האמת שהמיתוסים האלו מנסים לטשטש, נגלה שדווקא הליברלים הרדיקלים, דווקא הם, שבויים בתוך תפיסת עולם דוגמטית טוטליטרית ולעתים כמעט נטולים חופש בחירה.
[1] פילוסופיית המדע של אריסטו עמ' 91.
טקסט לדוגמא
הערות
