מיכאל אברהם המכונה מיכי הוא אחד התומכים הקולניים של "יהדות רזה", רזה מאד, שדופה ונפוחת כפן, וכך קרה ששמה נקרא – יהדות זרה. יש מכנים אותה יהדות מוזרה, ויש גורסים יהדות עקרה. אך אלו ואלו מודים שמדובר ביהדות שכולה כניעה לסחף מערבי, לשטף של ריקנות אקטואליסטית ופלורליסטית.
לא אכנס לכל פרטי הביקורת, משום שזו כבר השתרעה בהרחבה, בין היתר, כאן, כאן וכאן, אלא רק לנקודה ספציפית שלדעתי לא כוסתה כל הצורך.
מיכי מבחין בין סמכות פורמלית, רשמית, שרירותית כמו זו של שוטר שניתנה לו מכוח החוק – למרות שיתכן שהוא לא בקי בחוק ולא בשום דבר אחר, לבין סמכות מהותית שנובעת מהמומחיות היתרה של המוסמך. ומכאן הוא יוצא לדון שאין משמעות לסמכות פורמלית ביחס לעובדות. הנה עיקר טיעונו של מיכאל אברהם בקולו שלו (מתנצל, אפילו קטע אחד של מיכי, ארוך להפליא כמו נחש אנקונדה כהה, היו חזקים):
ראינו שסמכות פורמלית פירושה שעליי לציית להוראה בלי קשר לדעתי על הצדק שבדברים. דרישה כזאת אפשר להעלות ביחס להוראה הלכתית: למרות שאתה חושב שמותר לברור בשבת עליך להימנע מכך כי הסנהדרין קבעה שאסור. כאן לא נדרש ממני לחשוב שזה מותר אלא לבצע את הוראות הסנהדרין. בזה אין בעיה מושגית, וגם אם מישהו לא מקבל את הסמכות הזאת, זה ויכוח תוכני אבל אין בעיה מושגית בעצם הגדרתה. לעומת זאת, ביחס לעובדות זה לא ניתן להגדרה מושגית. חשבו על אדם שהגיע למסקנה שאינו מאמין שיבוא המשיח. כיצד ניתן לדרוש ממנו להאמין בזה, רק כי מוסד או אדם סמכותי כלשהו אמרו שהוא יבוא? מה מצפים ממנו? שידקלם זאת בלי להאמין בזה בליבו? זה כמובן אפשרי, אבל זה לא נקרא להאמין בביאת המשיח, אלא להניע שפתיים ולמלמל "אני מאמין בביאת המשיח". לכל היותר ניתן לנסות ולשכנע אותו שהוא טועה, ואם ישתכנע אז כמובן יקבל את המסקנה הזאת. ניתן אפילו להסתמך על חכמתם או על מקורות עלומים של אנשים או מוסדות כלשהם כדי שאשכנע שהם כנראה יודעים מה הם אומרים. אבל עדיין מדובר בקבלה מכוח שכנוע, ולכן זו אינה סמכות פורמלית. דרישה מכוח סמכות פורמלית מצפה מאדם לקבל גם בלי להשתכנע, וזה לא אפשרי ביחס לעובדות. אפשר לצוות עליי לעשות משהו שאיני חושב שיש לעשותו, אבל אי אפשר לצוות עליי לחשוב מה שאיני חושב (אלא אם משכנעים אותי שאני טועה). הדבר דומה לדרישה מאדם שיושב לחשוב שהוא עומד או לדרוש ממנו לחשוב שהעיגול הוא משולש. כאן לכל הדעות אי אפשר לומר שעליי לקבל הוראה שאומרת על ימין שהוא שמאל.
שימו לב שהניתוח הזה קיים גם ביחס לקב"ה בכבודו ובעצמו, ובוודאי ביחס לתורה, לחז"ל, או לתלמודים. אם הקב"ה או רבי עקיבא יצוו עליי להאמין בביאת המשיח זו דרישה אוקסימורונית שלא ניתן לקיימה. הגם שהקב"ה יודע הכל וגם אם אניח שהוא לא משקר, עדיין זה לכל היותר יוכל לשכנע אותי שהמשיח אכן יגיע (כלומר שאני טועה בסברתי), ואז אקבל את זה כי השתכנעתי. אבל סמכות פורמלית ביחס לעובדות פירושה לקבל זאת למרות שאיני מאמין בזה, ודרישה כזאת לא יכולה לבוא אפילו מהקב"ה בכבודו ובעצמו, וכמובן גם לא מחז"ל או מכל מקור אחר.
צודק מיכי שאדם לא יכול להאמין במשהו שהוא לא מאמין בו, בדיוק כמו שאדם לא יכול לראות משהו שהוא לא רואה. רק מה, אם אמונה או העדרה היו פלט לוגי של מחשב, ואם הם היו רק שחור או לבן, כן או לא, אז כל ההתפתלויות הדיאטטיות של היהדות הרזה היו איכשהו נוגעות ללב.
אבל זה לא המצב, נכון שאי אפשר להכריח אדם לראות משהו שהוא לא רואה, אבל מה קורה כשהוא רואה מטושטש, כשהוא מתלבט, מתבלבל או סתם לא יודע או לא בטוח. אז יש מקום לסמכות פורמלית שמאיימת, מבטיחה תגמול ומאלצת לבחון היטב, לחפש, לחקור ולהישמר מטעות.
אם נחזור לשוטר הסמכותי, יכול להיות שזה מוצדק מוסרית ועובדתית להפריע לשוטר כלשהו בעת מילוי תפקידו (כי אנו משערים שהוא לא שוטר אלא מתחזה), אבל אם לשוטר אמיתי יש שוקר חשמלי ביד, זה עדיין לא מומלץ (כי יש אפשרות שהוא במקרה כן שוטר).
ברור שבדיקה מעמיקה יכולה לשנות עמדות. למשל, רובנו לא בדקנו לעומק האם כדור הארץ באמת מתחמם או שמדובר בעוד קמפיין ירוק סהרורי שנועד להצר את צעדנו, ובדרך כלל אנחנו די שאננים בענין הזה ונוטים לצחוק כל הדרך על הכביש עם אגזוז כפול שפולט גזי חממה מהבילים ישר לפנים המכורכמות של כל שונאי ישראל. אבל מה יקרה אם הקידום המקצועי שלנו יהיה תלוי בתפיסות הפרוגרסיביות שלנו? אז אנחנו ללא ספק נתחיל לעיין ברצינות בחומר ונבדוק לעומק את המשמעות של הגרפים, וננסה לגבש תפיסה מושכלת שתסתמך על מידע עדכני ומדויק.
יודגש, אין הכוונה לאונאה עצמית שכמובן מצויה מאד ומייצרת עדרים של אנשים שחושבים את "הדבר הנכון" לעתידם החברתי או המקצועי, אלא רק למקרים בהם האמת עשויה להתגלות למי שטורח לחפש אותה, למרות שהוא פועל בשל שיקולים של תועלת.
מה קורה כשבן אדם עשה כל מאמץ והוא בשום אופן לא מסוגל להשתכנע? – עדיין כל עוד הוא לא השתכנע במאה אחוז בצד הנגדי, הוא לא חייב לחבר על זה טרילוגיה, הוא יכול פשוט להמשיך להפוך בדבר בנחת ולשתוק, שהרי גם הוא מודע לכך שיש אפשרות שהוא טועה, ולכן הוא לא אמור לערוך מסיבת עיתונאים, ולחגוג יהדות רזה בפסטיבל לא נגמר של תרועות ניצחון, אלא רק לחגור שק או שחורים ולהצטער על שכך עלתה לו – שהוא אנוס להחזיק בדעות שחורגות מהמסורת היהודית. כלומר, נכון שלדבריו הוא אנוס לחשוב בצורה מסוימת, אבל מכיוון שאין לו וודאות מוחלטת שהוא צודק, ברור שהוא לא אנוס לעשות על זה קמפיין ספרותי ולנסות לייצר עוד דור של אנוסים.
נכון שהוא יכול לטעון שברור לו במאה אחוז שהוא צודק ולכן זה בסדר לדעתו לפעול בהתאם, אבל הדבר הזה עצמו הוא ככל הנראה חוסר מודעות עצמית קיצוני. שהרי מנין לו הביטחון המוטרף שאין בו אפילו שמץ של ספק, בעניינים שהוא מודה שלא התאמתו לו על ידי הוכחה תצפיתית או לוגית. רק אדם יהיר בהגזמה שלא מודע למגבלות שלו עצמו יהפוך את הדעה שלו לדוגמה קדושה, שאפילו הקב"ה (בשבתו כסמכות פורמלית בלבד) לא יכול להטיל בה שום צל של ספק. אגב, מיכאל אברהם אכן כותב שיתכן שהוא טועה, ולכן לא ברור מדוע הוא לא פועל בהתאם, אם כי יתכן שמדובר במס שפתיים בלבד.
במיוחד לאור זאת שמיכאל אברהם מודה שחז"ל מוסמכים לקבוע הלכות, וחז"ל עצמם אסרו להסית ולהדיח ולהניא אנשים מהאמונה – כפי שחז"ל תופסים אותה. יש להניח שהוא ישיב, שבמקרה כזה אין תוקף גם להלכה עצמה, אבל אז זה עומד בסתירה לטענתו המרכזית שחז"ל מוסמכים לקבוע את ההלכה גם כשהם טועים. סתירה, לא נורא, למיכי פתרונים.
טעות לעולם חוזרת
טעות זו חוזרת אצלו לא פעם[1]. מיכי לא מבין את הענין הזה או שהוא מעמיד פנים שהוא לא מבין, בגלל שהוא מדי פעם נקלע לתפיסה שהאמונה או העדרה הם איזה פלט מתמטי שכפוי על כל מי שרואה אותם, למרות שבאותה נשימה או בנשימה אחרת הוא מודה שמדובר בשיקול דעת, בשכל ישר ולא בלוגיקה.
בנוסף, מכיוון שמיכאל אברהם מכיר בכך שחז"ל הוסמכו פורמלית לנסח את ההלכה, ומכיון שהוא מאמין שסמכות זו ניתנה על ידי סמכות מהותית אלוקית, כלומר על ידי המומחה הגדול ביותר בתחום, אז לא מסובך להקיש מכאן שהסמכתם של חז"ל לכך מוכיחה שיש להן גם מומחיות ליהדות, כלומר אפשר להבין מזה שדווקא יש להם "סמכות מהותית" לנסח את עיקרי היהדות, שכן אחרת מה הטעם להעניק להם סמכות פורמלית לכתוב את ההלכה, כאשר ברור שמאחורי הפסיקה שלהם קיימת תשתית רעיונית שההלכה כולה צועדת לאורה. אם הבסיס הרעיוני יהיה שגוי ברור שגם ההלכה תצא מעוקלת לגמרי.
הניסיון של מיכאל אברהם לטעון שההלכה אינה תלויה באמונות ודעות שמצויות ברקע שלה הוא מגוחך, ומזכיר את המדעניסטים הבורים שלא רואים צורך בפילוסופיה – לדעתם המדע כבר פתר או יפתור את כל מה שחשוב, והפילוסופיה היא סתם נטל מיותר. הטעות שלהם היא שמדע ללא פילוסופיה הוא לא מדע, הוא רק אוסף של תצפיות חסרות משמעות. הפילוסופיה מגדירה את המדע, מבהירה את גבולות הגזרה שלו, ומעבדת את המשמעויות של תגליותיו.
באותו אופן, הלכה ללא הגות היא הלכה ריקה וחסרת משמעות, עמידה בתפילה מתוך הנחה שהיא לא נשמעת, היא תפלות, קיום מצוות בלי הבנה שהן מובילות לתיקון האדם ותיקון העולם, הוא תאונה חמורה, והניסיון להפריד בין ההלכה לאמונה הוא שקר גלוי[2].
טענה אחרת שמיכי משמיע, היא, שלא ניתן להבין מחז"ל מה הם עיקרי האמונה, ותמיד אפשר לפרש את דבריהם באופן שונה. אך זו טענה לא רצינית, נכון ששערי פרשנות לא ננעלו, אבל ברור שהשכל הישר יחלץ בקלות מהמדרשים והתלמודים את המסה העיקרית של אמונתם של חז"ל, ומקומם של הספקות הוא בשוליים בלבד.
לכן לא מדובר ביהדות רזה, אלא ביהדות חלולה, כמו קליפת ביצה שנוקבה והתוכן שלה רוקן.
שכל ישר
יתרה מזאת, מיכי מודה בעצמו שאמונה (בשלושה עשר עיקרים, למשל) או העדר אמונה נובעים משכל ישר ולא מתוצאה מתמטית, היקש לוגי, או תצפית אמפירית, ואם כך נשאלת השאלה, על מה נשען השכל הישר הקדוש שמיכי הפך אותו לחזות הכל, אם לא מדובר בלוגיקה, אז מה זה כן? – ברור כמובן שהשכל הישר מתבסס על ידע וחשיבה מקדימים, אבל בסוף מדובר בשכל ישר שמכריע הכרעה שאי אפשר בשום אופן להשוות אותה לתוצאה מתמטית או לוגית, הכרעה כזו ששום מחשב לא יכול לקבל אותה עבורנו, ולכן השאלה היא מה מקורו של השכל הישר ומה ערכו?
נדמה לי שמיכאל אברהם עצמו סבור בכתביו שהשכל הישר או האינטואיציה הם סוג של יכולת אנושית לא מכנית שאינה ניתנת לרדוקציה לכוחות טבע, שהיא תבונה שמעל הטבע שהאדם חונן בה על ידי הבורא, ואם כך ברור שאם אותו בורא טוען כנגד השכל הישר, או שהוא הסמיך שליח באופן פורמלי לטעון כנגד השכל הישר, אזי השכל הישר בעצמו אינו ראוי לאמון יותר מהשליח של זה שיצר את השכל הישר.
כלומר, אם מאמינים שקיים בורא, ומאמינים שהוא זה שיצר את השכל הישר, ורק בשל כך יש לשכל הישר תוקף, אזי זה יהיה לא סביר להתנגד לדבריו של הבורא עצמו (או לדברי שליחיו) מכוח השכל הישר שהוא עצמו חנן אותנו (כמובן, אין הכוונה חלילה להמליץ על זניחת השכל, אלא רק להצביע על כך שבמיוחד במקרים שאין שמץ של הוכחה חותכת או ממצאים מדעיים, אלא רק אינטואיציה, יש מקום לשיקולים נוספים).
מיכי כמובן יענה שהוא מאמין בשכל הישר שלו – לא מתוך החלטה "מושכלת", אלא פשוט בגלל שזה השכל שלו והוא אנוס להאזין לו.
אבל כאן נמצאת נקודת התורפה. מיכאל אברהם לא רוצה סתם להגיד – "עזבו אותי בשקט, לא מעניין אותי סמכות פורמלית, מהותית או כל דבר אחר, אני לא מסוגל להאמין, אני אנוס וטוב לי ככה". הוא מבקש לצדק את גישתו כדרך חיים טובה, סבירה ויהודית, על ידי דבריו שזה לגיטימי להסתמך על השכל הישר ולא להאמין. לא רק לגיטימי, אלא אפילו הכרחי, נכון ומדויק. אבל אם הסכמנו שהשכל הישר (במיוחד כשהוא לא מסתמך על הוכחה תצפיתית או לוגית) הוא לא בהכרח הדבר הכי מדויק שיש, ובמצבים מסוימים יתכנו שיקולים שלא לקבל את השכל הישר. אז כאשר הוא מתעקש עדיין להסתמך דווקא על השכל הישר שלו, זה כבר לא רציונלי, כלומר, זה כבר לא שכל ישר. ואז אם הוא עדיין ממשיך להחזיק בדעתו הוא סתם אנוס מסכן כמו, נניח, מישהו שעבר חוויה קשה מאד ולא מסוגל אמוציונלית להאמין.
זאת אומרת, אף שעדיין יכול להיות מצב שאדם לא מסוגל להאמין בדבר מה למרות שאין לעמדתו בסיס רציונלי, מכל מקום כאשר אין צידוק רציונלי לדעה שלו, עליו להסכים שזו מחשבה טורדנית לא חשובה. ואז זה מחזיר את מיכי למקום הזה שממנו הוא ניסה להימלט – איני מאמין סתמי ותו לא.
יש אנשים, למשל, שאין להם ספק שהם הכי חכמים בעולם, הם פשוט חושבים כך. נקודה. אבל בשקט בשקט כשהם הופכים בדבר שוב, הם אמורים להבין שזאת לא עמדה רציונלית, אלא סתם מחשבה טורדנית. ולכן למרות שהם עדיין אנוסים להאמין במחשבה הזו בכל לבם, הם לא יהפכו אותה לדרך חיים, אלא יתייחסו אליה בסלחנות ורוב הזמן יתעלמו ממנה.
במילים אחרות, הבה נפצל לשניים את הסמכות של השכל הישר בעצמו, למהותית ולפורמלית. אם אנחנו רואים בו סמכות פורמלית אז למה להאמין לו, סמכות ביחס לטענות עובדה "לא מוגדרת מושגית"! ואם מהותית, משום שהניסיון מלמד שהשכל הישר מצטיין בהכרת הדברים, זו טעות, שהרי כל מה שאנחנו מאמינים לשכל הישר הוא רק מפני שהשכל הישר אומר לנו שכדאי להאמין לו, וזה מעגלי[3] (וכבר האריך מיכי כעי"ז בכתביו).
ואם מפני שאנו סומכים על מי שברא את השכל הישר שבוודאי חנן אותנו בשכל יעיל ביותר[4] [5], אז קל וחומר שצריך לסמוך על אותו בורא, או על שליחיו המוסמכים על ידו, כשהם אומרים שהשכל הישר שלנו טועה. שהרי אם אנו מניחים שהוא חנן אותנו בשכל יעיל, על אחת כמה וכמה שהוא חנן את שליחיו שהוסמכו לנסח את עיקרי היהדות בשכל ישר בנדיבות – לפחות בכל הנוגע לבסיס המלאכה שלשמה נשלחו.
ואם משום שאנו אנוסים לציית לשכל הישר שלנו, אזי זו שוב סוג של סמכות פורמלית או סמכות כפייתית שאין לה ערך, והיא נופלת מהסמכות הפורמלית החזלי"ת משום שהיא לא הוסמכה באופן כללי אלא רק נכפתה באופן אישי על פרט זה או אחר, ולכן אין טעם לבנות על גביה "יהדות רזה" שכן מדובר בכפייה שאין מאחוריה כל הצדקה רציונלית.
שימו לב, עכשיו מגיע החלק המגוחך ביותר, אם מיכאל אברהם היה זועף על כך שהוא לא מסוגל להכיר בקיומם של משולשים מרובעים, או בדברים שהחושים מורים את הפכם – החרשתי, אבל מה שמפריע למיכי אלו דברים שלא ניתן לברר אותם באופן עצמאי, שהשכל הישר כמעט לא כשיר להביע לגביהם עמדה נחרצת בלי להשעין אותה על מסורת או על ידע חיצוני כלשהו. השגחה, תחיית המתים, שכר ועונש וכדומה בהחלט מתקבלים על הדעת, עבור מי שמאמין בבורא, ואין כל טעם להכחיש אותם סתם כך בלי הוכחה. איך בכלל ניתן להביע דעה לגבי משהו שאין לנו גישה אליו, כמו שכר ועונש עתידיים[6]?
עילת לא בא לי
בקיצור, מדובר ב"עילת הסבירות", פשוט לא־בא־לו למיכי להאמין בכל מיני עיקרי אמונה, כי זה לא נראה לו סביר, כי זה לא בא לו טוב בעיניים, ובעידן הפוסטמודרני, כידוע, עילת הסבירות זה העיקר שהכל תלוי בו, בלי עילת הסבירות נהפוך לעולם שלישי.
מה שלא ברור לי הוא מדוע מיכי כן מכיר בסמכות המהותית של נביאים, הרי הקביעה שהנביאים הם נביאים היא טענת עובדה, ועל כך כבר קבע מיכי, לא מועילה סמכות פורמלית, אם הם לא נביאים אין להם גם סמכות מהותית, שהרי מיכי סבור, מן הסתם, שהוא טוב מהם בכל ענין...
מה יענה מיכי אם תלמיד שלו יאמר שמבחינתו הסמכות הפורמלית של חז"ל היא טענת עובדה שהרי זאת שאלה עובדתית, האם הם הוסמכו לכך או לא, והתלמיד לא מסוגל להאמין לטענה זו, שהרי "אין כל ראיה אמפירית לכך". מיכאל אברהם יאלץ להסכים שהתלמיד רשאי לנסח יהדות מעודנת ומעודכנת שתקרא אולי – "בדות רזה". התלמיד של התלמיד יסגוד לבעל פעור, משום שבעיניו זו יהדות מאוזנת ומהוגנת, שכן אין כל סמכות פורמלית שתוכל לעצור אותו, ובקשר לסמכות המהותית, הוא פשוט יטען שלהערכתו אף אחד לא מומחה גדול יותר ממנו...
עידן פוסטמודרני
העולם הפוסטמודרני הותקן באופן הזה שהוא יחמוק כמו טיל היפרסוני מכל ספק, שכן הוא לא מתיימר לקבוע עובדות אלא רק לתאר את התפיסות של המדען או ההיסטוריון ההוגה או הבודה את התפיסה שלו במעבדה. כך המיכיזציה התיאולוגית נעלה מכל ספק משום שהיא לא מתיימרת לטעון טענות עובדה מחייבות עבור הכלל, שהרי "אין אדם שליט ברוח" אלא רק לומר ככה בא לי, ומה שבא לי זו היהדות שלי וזו המציאות שלי. אי אפשר לומר – למי שבא לו משהו – אתה טועה כי הוא לא טוען כלום על המציאות.
התפיסה הזו נופלת בדיוק לאותה מכשלה בה כל תפיסה פוסטמודרנית נתקלת – אם אין שום אמת מוחלטת, מדוע התפיסה הפוסטמודרנית עצמה כן נחשבת בעיני מאמיניה לאמת מוחלטת. מאין הביטחון של אנשי היהדות הרזה בגישתם, כאשר הם בכלל משייכים את עצמם (בלי מודעות או עם מודעות) לעולם שדוגל בתפיסה שהכל אמת והכל שקר והכל גם וגם? מיכי יודע זאת היטב כי הוא כתב על כך לא מעט, וברור שהוא יטען שדבריו לא נובעים מתפיסה פוסטמודרנית אלא דווקא מחיפוש אחר אמת אחת מוחלטת, אבל אנחנו לא חייבים להאמין לו – זה מה שיפה בפלורליזם.
בעצם, אם מיכי היה הולך עד הסוף עם הפילוסופיה הריקנית בה הוא מחזיק (שלא במודע, כנראה), אזי היה יוצא לו שהיהדות הרזה מיותרת לגמרי – אפשר לחזור ליהדות שמנה ודשנה, משום שלפי התפיסה הפוסטמודרנית שלו עצמו האמונה כולה יכולה להיות עוד הלכה התנהגותית שפירושה תתנהג כאילו אתה מאמין בכך וכך, בלי קשר למה שאתה מאמין בפועל. בכך יבוא מרגוע לנפשו, האמונה בשבילו תהיה סט של תפיסות שצריך לנהוג על פיהן בלי קשר לדעה שלו. למה? – ה"למה" לא צריך להפריע למיכי, שהרי גם הוא לשיטתו טוען שכל מה שעומד מאחורי ההלכה והוא אינו מאמין בו, לא מעכב את המחויבות שלו להלכה. כלומר, הוא מנתק את הטעם וההיגיון מההלכה, ולכן הוא יכול פשוט לקבור אותם סופית ולקבוע שהם אינם. כל מה שיישאר הוא רק קליפה ריקה.
פרדוקס לוגי אבל לא דתי
זה אכן נשמע לא מי יודע מה שפוי, אבל ליבוביץ – מקור השראתו של מיכאל אברהם?? – כבר חתום על ההבל הזה של יהדות מתה ללא רוח חיים, קליפה חיצונית שאין מאחוריה כלום ושום דבר. ראו כאן ביקורת מפורטת של זאב בכלר. (אל תתבלבלו לבכלר אין סמכות פורמלית, אבל יש לו סמכות מהותית, לאו דווקא לענייני ליבוביץ אלא לציד והעמדה לדין של פוסטמודרניסטים שמכונים אצלו – אקטואליסטים) להלן ציטוט חלקי:
...ולכן היה מן ההטעייה וההסתרה בטענתו (של ליבוביץ) ש"ההלכה מושתתת על האמונה, אולם היא-היא גם המבססת את האמונה הזאת. במילים אחרות, הדת היהודית יוצרת את האמונה שעליה היא מושתתת. זהו פרדוקס לוגי, אבל אינו פרדוקס דתי." (יע"מ 1975:20). הפרדוקסליות הנשקפת מן הרדוקציה המוחלטת הזו של האמונה על ההתנהגות והתופעה הינה פרדוקסליות לכאורה בלבד. ההתנהגות אינה מבססת את האמונה, והאמונה אינה מבססת את ההתנהגות, מכיון שאין כאן שתי יישויות אלא אך ורק יישות אחת, ההתנהגות (מה שלייבוביץ מכנה, תוך הטעייה נוספת, "הלכה"). האמונה אינה משהו נפרד מן ההתנהגות אלא זהה לה לחלוטין. אין שום משמעות לבסוס האחד ע"י השני, ולכן אין מקום לשום פרדוקס, לוגי או אחר. אלא שלייבוביץ לא הסכים להכיר באפיו הקיצוני של האקטואליזם שלו, ולכן מעולם לא טרח לבאר לקוראיו שלדעתו אין כאן שום עניין לבסוס או לפרדוקס, משום שהאמונה אינה "מתבטאת" בקיום המצוות, אלא היא זהה לחלוטין להתנהגות מסויימת. אפילו ההודאה ש"אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה", הכנה והחותכת ביותר מבין הצהרותיו, אינה הולכת עד הסוף ממש, משום שהמילים "מתגלם" ו"מתעטף" מניחות שיש שם שני דברים אשר האחד מהם מתעטף ומתגלם בשני, בעוד שלמעשה אין שם כלום מלבד הקליפה והעטיפה – ההתנהגות. עולמו של לייבוביץ הוא דו-ממדי טהור – אין שום עומק המבטא עצמו, אלא קליפה המבטאת אך ורק את עצמה.
בהמשך כותב בכלר באופן כללי יותר על ההשלכות המחרידות של התפיסה הליבוביצית־קאנטיאנית:
לייבוביץ, בעקבות קאנט, לא הכיר בקיומה של מוסריות כשלעצמה או בקיומם של ערכים מוסריים כשלעצמם... אנרכיזם (או ניהיליזם) זה מתמצה בתיזה שכל חוקיות שהיא – הן בטבע והן במוסר – היא תוצר האדם ולכן אין לה ממשות נפרדת ממנו, מה שקרוי "ממשות אובייקטיבית". ומתוך כך נובע שכל מוסריות תהיה מצודקת בהכרח ובמדה שווה, תהא זו מערכת הערכים של הרוצח הסדרתי, משמיד היהודים הנאצי... כל אחד מהם מצודק לחלוטין – משום שהצידוק היחיד האפשרי הוא פנימי, מתוך המערכת המוסרית עצמה, כלומר, צידוק פורמאלי וריק במובהק. כך, למשל, כפר לייבוביץ בכך שיש כלל "מובן לשאלה מי 'צודק' יותר" (מחשבות 1974:16) – האם מי שטוען שמטרת המלחמה היא להביא כוס חלב ובגד לכל ילד, או מי שחושב שהיא "ללחום למען הקיסר והמולדת ולמות למען הכבוד"? אין גם משמעות לשאלה איזה אדם הוא "אנושי" יותר (או טוב יותר) – האם אתה, הקורא, או אדולף אייכמן (אשר "היה אנוש בדיוק כמוך, אדוני") או זוג הצעירים הסדיסטים האנגלים "שעינו ילדה קטנה כדי להנות מצעקותיה ובכיותיה, שאותן הקליטו – גם הם עשו מעשה ‘אנושי’ בהחלט,"? טענתו המרכזית היתה:
מה זאת אומרת "קריטריון אנושי ומוסרי"? הגנרל טוג'ו "צודק" כשם שאלינור רוזבלט "צודקת". (מחשבות, שם:18)
אין משמעות לשאלות אלו מן הטעם הפשוט שאין כאלה יצורים – צדק, ערך, אנושי, משום שעד כמה שהם מופשטים הם אינם קיימים כלל, ואילו עד כמה שהם ממשיים – הם דברים קונקרטים הזהים תמיד עם רצונות ותשוקות והשקפות פרטיות של אדם זה או זה:
כאן השקפתו ומשאלתו, וכאן השקפתה ומשאלתה - כל אחד מהם "צודק" באותה מידה עצמה. ... אותו גנרל טוג'ו ראה את הכבוד כערך עליון. זוהי השקפתו והיא "צודקת" לא פחות מכל השקפה אחרת. (שם)
הערות שוליים:
[1] בלי היכרות מעמיקה עם כתביו, אני יכול להזכיר שני מקומות כאלו; לגמי ההימור של פסקל [שאומר, בקיצור, ששווה "כלכלית" להמר על האמונה בשכר נצחי], טוען מיכי (באחד מספריו), בין היתר, שאין טעם לבסס אמונה על כך שהיא משתלמת, שכן שיקול כלכלי הוא לא אמונה. אך כאמור זו שגיאה, שכן פעמים רבות אדם מתלבט, מסתפק, או חסר מוטיבציה, או מוטה בשל עצלות או סביבה רעילה, והחישוב התועלתי מועיל לו להתאמץ לחפש את האמת שאולי מסתתרת. כמו"כ אדם שמסתפק, עשוי בשל חישוב עלות תועלת, לפעול כך שילדיו או אנשים אחרים שנתונים להשפעתו כן יאמינו ביהדות וכך יתוגמלו בהתאם "להימור של פסקל".
במקום אחר (אחת "המחברות" כנראה) טוען מיכי – כנגד אנשים שחוששים ללמוד נושאי אמונה מיראת הסכנה שאורבת בתחום הזה – שאדם שחושש לבדוק את אמונותיו משום שחושש שיאבד אותן בדרך, מודה מראש בכך שהוא לא מאמין בהן. אך גם כאן הוא טועה טעות גורפת. אדם לא חושש לאבד את אמונתו בגלל שיתברר לו שהיא מוטעית, אלא הוא חושש בדרך כלל שהוא עלול לטעות מחמת ריבוי המידע, הספקות והקשיים. משל לבן שירש מאביו טבעת יהלום וצוואה. בצוואה מספר האב שהוא מצא את טבעת היהלום המצורפת בתוך אוצר אגדי שחבוי בממלכת שבא הקדומה והפראית. האב מצרף מפה ומפציר בבן למכור את טבעת היהלום ולממן בדמיה משלחת שתחפש את האוצר האבוד. כעת אם הבן נמנע מכך מפני שהוא חושש מכישלון, האם זה אומר שהוא לא מאמין לאביו? או שלהיפך, דווקא בגלל שהוא מאמין לאביו ומעריך מאד את הטבעת, לכן הוא חושש להפסיד אותה וגם להיכשל בחיפושיו אחר האוצר. כלומר, יורש הטבעת וגם אדם שנמנע מחקירת האמונה, מפחדים לאבד את הדרך, הם לא מפחדים שהדרך עצמה תאבד.
[2] כמובן, דברי הר"ן (דרוש ה, ז, יא) שהביא מיכי, שאנו חייבים לציית לדברי חכמים כאשר הם קובעים הלכה על פי מידות ההלכה, גם כשהם טועים, משום שנמסרה לה הסמכות לקבוע את ההלכה. לא רלוונטיים כלל, משום שמדובר במקרה ספציפי ולא בחכמים שטועים באופן קבוע או שהם טועים ביסודות ההלכה או שנטו לגמרי מדרכה של ההלכה, שכן באופן זה הם כלל לא חכמים והם נטולי סמכות, או שהדברים שלהם נאמרו שלא מתוך סמכות. כלומר, הר"ן לא מקדש את הטעות ולא הופך אותה לדרך חיים, ולכן אין לזה קשר לעניינינו. שאם לא תאמר כן, כל אדם שהוגדר אי פעם כחכם בעבר, רשאי לבדות בשורה חדשה ותורה חדשה ואין כל סמכות פורמלית שתוכל לעצור אותו.
[3] אין לומר שיש כאן יותר מהסתמכות על שכל ישר, שכן הניסיון מבוסס התצפית מלמד שהשכל הישר מצליח (בעסקים, במדע, באומנות וכו'), משום שתמיד ניתן לטעון כנגד, שברוב המקרים ההצלחה נובעת בשל פעולות שמבוססות על תצפית ולוגיקה ולא על סתם אינטואיציה. ברור שהשכל הישר יתנגד לגישה הזו, אבל השכל הישר לא יכול לבסס את עצמו על ידי עצמו.
[4] כמובן, גם זו טענה מעגלית, אך יתרונה בכך שהיא מצביעה על מקור ההצלחה של השכל הישר.
[5] אפשר לראות בכך סמכות מהותית, דהיינו שהבורא העניק לשכל שלנו מומחיות מיוחדת להכיר את המציאות, אך מכאן ניתן להבין בקל וחומר, שהבורא העניק מומחיות יתרה לשכל הישר של חז"ל, לפחות בנוגע לעיקרי היהדות שאותה הם מנסחים. ואם נפשך בגישה קאנטיאנית, אפשר לראות בכך ענין פורמלי, דהיינו שהבורא מטעמיו שלו העניק לנו הכרת מציאות כלשהי שהיא רצויה עבורנו, והיא זו "שבונה" עבורנו את המציאות (למרות שאין לה קשר הכרחי למציאות עצמה), ושוב, בקל וחומר יש להסיק שחז"ל הוסמכו באופן טוב יותר "לבנות" את המציאות שלנו. ותפוס לשון ראשון.
[6] אי אפשר אפילו לטעון שזו הנחה מיותרת (התער של אוקאם), כי זו לא הנחה מיותרת, האמונה הזו מתבקשת כדי להבהיר את תכלית העולם, הנהגת העולם וכדומה.
הערות
