סיפורה של ספרייה

מספרים שבארץ ספר כלשהי, בין הרים אין מספר, שוכנת ספריית ענק בתוך מגדל עצום. במגדל קיימות קומות רבות מאד, בכל קומה יש אולם רחב ידיים בעל ארכיטקטורה לא מזוהה שמכיל כמות אדירה של ספרים, אף אדם לא הצליח למנות את מספרם. בקומה שמעל האולם וכן בקומה מתחת, קיימים אולמות זהים לחלוטין שמכילים גם הם כמות בלתי נתפסת של ספרים. התיאור הזה נכון לגבי כל אולם ואולם שנחקרו אי פעם; כל אולם, ללא יוצא מן הכלל, מחזיק על גבו עוד אולם והוא בעצמו עומד על אולם שרובץ תחתיו. 

על רצפת כל אולם מפוזרים בנדיבות פופים רכים למרגלות שולחנות וארונות ענק שכורעים תחת הררי ספרים. על הפופים גוחנים בני אדם וקוראים או כותבים ספרים. הספרים על הארונות ועל השולחנות מכילים מידע עשיר על מגוון בלתי מוגבל של נושאים. ספר אחד מספר על הכימיה של הזרחן, ספר אחר על הביולוגיה של הצבתן, טרילוגיה ספרותית מציעה מבוא לפסיכולוגיה, סט אנציקלופדי מושקע מגולל את ההיסטוריה של האימפריה הפרסית. מחצית ארון ספרים מוקדשת למחקר מדוקדק על שיטות ההסוואה של אליגטורים. מאות כרכים עבי כרס דנים ארוכות בחיים הסודיים של חיידקיים נפוצים וכך הלאה.

בדרך כלל לא מדובר בספרי לימוד נוחים להבנה, הספרים הם לרוב מעין ביוגרפיות מורכבות שבהם משתלב מידע מקצועי רב, שלעתים מתגלה בקלות יחסית ולעתים מוצפן היטב. הספרים כתובים בדיוק ובתחכום על טבעיים, והם מופלאים לא רק מבחינה מדעית אלא גם מבחינה אסתטית או אמנותית.

אם הנושא של הספר הוא למשל עצי הסקויה, אזי הספר יגולל את ההיסטוריה של עץ זה או של מספר עצים ממין זה בכל דור ודור ויפרוש אגב כך מידע רב ומעמיק על התכונות היסודיות של מין זה, כפי שהן באות לידי ביטוי בקורותיו ובתולדותיו.

הספרים מורכבים ועמוקים מאד, שנים רבות חלפו בטרם פוענחה השפה שבה הם כתובים. אם כי חידות רבות שאינן פתורות עדיין מלוות את הספרים. הפענוח של השפה אינו מוסכם על הכל, למעשה ישנם פענוחים מקבילים רבים מאד, כל פענוח יוצר עולם שלם של תפיסות שונות לחלוטין ביחס לספרים, כל פענוח למעשה מכפיף את כל אין ספור הספרים לשפה מסוימת, לתפיסה מסוימת, וכך כל הספרים מוארים באור חדש לגמרי. 

החוקרים הרבים שנקראים "סופרים" כתבו ספרים רבים לאין מספר, שמתארים פענוחים שונים ברמת מורכבות הולכת וגדלה של ספרי הספרייה, ולצדם ההשלכות של פענוחים אלו על המידע הגלום בספרים. התחכום הגובר והשיפורים הרבים בשיטות המחקר ובכלי העבודה, הפכו את העיסוק בפענוח הספרים לכמעט בלתי חדיר להדיוטות מן השורה. ויחד עם זאת שום פענוח לא הצליח להתיר את כל החידות והתעלומות שמסתתרות בכרך אחד בודד.

לאחר שהתרבו מאד ספרי הפענוח, הוגדרו הספרים המקוריים העתיקים של הספרייה – ספרים טבעיים, וספרי הפירוש נקראו – ספרים מלאכותיים.

היסטוריוניים של מדע "הספרות" טענו (והקדישו לכך, כמובן, כרכים רבים בלי מספר) שהתפיסות השונות ביחס לספרים מהוות פרדיגמה (-אב טיפוס) נוקשה שמתחלפת רק כאשר הסופרים הישנים מתחלפים, בשל גילם או נסיבות אחרות, בסופרים חדשים, הסופרים החדשים מודעים יותר לקשיים בפרדיגמה הישנה ולכן הם נכונים יותר להעמיד אותה למבחן או להחליפה באחרת. כזו שגם תוחלף בבוא העת בפרדיגמה חדשה ומשופרת. כל שינוי בפרדיגמה משנה ללא הכר את המשמעות של כל הספרים, ולכן הוא יוצר עבור הקוראים יקום חדש לחלוטין.

למרות שבמשך הזמן הושגה התקדמות עצומה במחקר של הספרים העתיקים, בכל זאת נותרו שאלות יסוד רבות בלתי פתורות. השאלה היסודית ביותר, היא, כיצד נוצרו הספרים הטבעיים. אין לתאר את מספר הספרים שנכתבו כדי להשיב על שאלה זו.

התיאוריות הרבות שפותחו כמענה לשאלה זו התקשו מאד להבהיר כיצד חומר הגלם של הספרים נוצר יש מאין. חלק מן התיאוריות נשענו על ספר טבעי עמוק ותמוה שנמצא באחד מהאולמות הגבוהים, הספר הכיל משוואות מורכבות שמתארות לכאורה מנגנון שמאפשר הגחה של חומר גלם לספרים מאין ליש. 

אך מספר לא מועט של סופרים מסרב לקבל את ההישענות על מנגנון עלום ובלתי מובן זה כהסבר לקיום הספרייה הגדולה כולה, שכן המנגנון בעצמו נטול פשר וגם חסר שחר, מי יצר את המנגנון? וכיצד? ולמה כך ולא אחרת? 

הם הבהירו עוד, שמנגנון תיאורטי על גבי ספר לא מייצר שום דבר, אלא אם כן הוא קיים בעצמו באופן ממשי, אך אם הוא קיים בעצמו, אז קיומו שלו מחייב הסבר אחר.

בעיה נוספת היא המורכבות העצומה של הספרים, כל ספר טבעי מכיל מידע רב, מדויק ומורכב, מי היא תבונת העל שכתבה והגיהה אותו בסבלנות כה רבה? – על שאלה זו שקדו סופרים רבים במשך שנים אין מספר, הם מצאו רמז דק באחד מאולמות הקריאה בדיוטות התחתונות במדורים הנמוכים בספר טבעי חדש וחמים שכאילו החליק הרגע ממכבש הדפוס. 

מסתבר שלכל הספרים הטבעיים בספרייה הגדולה יש מנגנון לשכפול עצמי, הספרים יודעים באופן כלשהו לשכפל את עצמם. תהליך השכפול הוא כדלהלן; זוג ספרים שעוסקים בנושאים קרובים וחופפים יחסית מעבירים את המידע הצפון בשניהם יחד לספר חדש ואחיד, הספר החדש הוא למעשה שכפול מסונתז ועשיר של שני ההורים הרוחניים שלו.

לעתים רחוקות בשל תקלה כלשהי שנופלת במהלך השכפול נוצרים ספרים פגומים ומעוותים. הספרים המעוותים מורחקים בדרך כלל ומושלכים הצידה.

האם יתכן, שאלו את עצמם מספר סופרים, שלעתים רחוקות התקלות בתהליך השכפול עשויות לייצר ספר שיכיל מידע חדש וטוב יותר, ולו במעט, מספרי המקור שלו? – אם התשובה חיובית, סברו הסופרים הללו, כי אז ניתן לשער שכל הספרים בספרייה מוצאם בספר קדמון משותף אחד!

כלומר, הספר הקדמון שכפל את עצמו למספר כלשהו של צאצאים רוחניים שגם הם שכפלו את עצמם והתרבו במהירות כמו מגפה, טעויות השכפול הופיעו מדי פעם וברוב המקרים הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. אך לעתים רחוקות נוצרה טעות שכפול חיובית שהעניקה לספר הנושא אותה יתרון של ממש בספרייה הגדולה, הספר הכיל מידע מקרי שהוכר כחשוב וכבעל ערך. בשל מידע חשוב זה הוענק לספר מקום של כבוד שהוביל לעליונותו במאבק ההישרדות על מדפי הספרייה, הספרים ששוכפלו על ידו זכו גם הם ליתרון דומה, וגם הם בתורם הולידו ספרים שחלקם שוכפלו ברשלנות והושלכו, אך לעתים רחוקות דווקא הטעות המקרית שיכללה עוד יותר את הספרים, וכך כל הכישלונות הצטברו מפה לשם והתבססו, עד שכמות עצומה, אסטרונומית של תקלות שכפול הצטברה על פני זמן ארוך מאד ויצרה את כל המגוון העצום והמחוכם של הספרים בספרייה! 

התיאוריה הזו גרמה להתלקחותה של מחלוקת עזה בקרב הסופרים, רבים שמו אותה ללעג ולקלס, אך תומכי התיאוריה לא התפעלו מהעלבונות שהוטחו בהם. להיפך, ברגע של זחיחות הם טענו שאפילו הסופרים עצמם, כל הסופרים כולם, מוצאם בסופר קדמון אחד, שנוצר בעצמו באמצעות שגיאת שכפול, מתוך ספר מורכב כלשהו שעסק מן הסתם בסופרים.

מתנגדי התיאוריה מוחים בלהט; אם כל הסופרים התפתחו באקראיות מתוך הספרים, אז אין כל הצדקה ליומרה שלכם לתאר את מקור הספרים והסופרים, לנסח תיאוריות ולשרבט משוואות על שאלת מוצא הסופרים והספרים, שהרי לדעתכם כולנו יצורים מקריים חסרי ערך, והסיכוי שקיים לנו הכושר לפתח תיאוריות סבירות הוא זניח לחלוטין. הדעה הטובה שיש לנו על עצמנו אין לה על מה שתסמוך, משום שברור שאם כולנו נטולי יכולת של ממש להבין את מציאותנו, כפי שניתן לצפות מיצירות ביניים של תהליך אקראי, אזי רק סביר שגם לא נהיה צלולים מספיק כדי להכיר בכך.

במילים אחרות, יתכן שלמלפפון ים יש תיאוריה נפלאה אך שגויה לחלוטין על ההתרחשויות שהובילו לקיום הנפלא שלו עצמו, ורק סביר שהוא עצמו סבור שהתיאוריה הזו היא אמת בלתי ניתנת לערעור, אך מה זה אומר על הסיכוי שהתיאוריה שלו אכן אמינה? 

יתרה מכך, איך נוצר מנגנון השכפול? האם גם הוא תוצאה של תקלת שכפול, שהשתכפלה מעצמה ללא מנגנון? – מנגנון השכפול נוצר בהדרגה, באיטיות ובזהירות! – מגיבים חסידי התיאוריה.

אבל ללא מנגנון שכפול, אין שכפול! – לועזים המתנגדים.

מנגנון השכפול וכושר השכפול נוצרו בעת ובעונה אחת, כלומר המנגנון שכפל את עצמו! – לואטים המגנים.

כך או אחרת, מתנגדי התיאוריה ערכו חישובים ובמהרה הוכיחו את ההסתברות הנמוכה, הזעירה והבלתי־אפשרית לכל מעשי הכשפים המקריים הנדרשים כדי לחולל את אין ספור הספרים המורכבים, האדירים והעשירים.

חסידי התיאוריה השיבו, שאין צורך לדאוג משום שמִספר הספרים בספרייה הגדולה הוא עצום כל כך, ולכן ההזדמנויות הרבות של השכפול מאפשרות התממשות של כל הסתברות נמוכה ככל שתהיה.

אבל איך מלכתחילה נוצרו כל הזדמנויות השכפול הרבות? – הקשו המערערים, והוסיפו להקשות בדרכים מרובות, הם טענו, בין היתר, שגם לאחר שנוצרה תקלה בעלת ערך בספר אחד כלשהו, למשל משפט מחוכם אחד כלשהו, היא לא תעניק לו שום יתרון כל עוד המשפט הזה לא משולב בהקשר המתאים ובפרק המתאים, משפט אחד או שניים ללא מעטפת ראויה, לא יעניק שום דבר חוץ מבלבול וסרבול. כדי שתקלת שכפול תעניק יתרון היא חייבת להיות אימתנית וכוללת, היא חייבת ליצור בטעות לפחות פרק שלם והיא גם צריכה להתרחש במקום ובזמן הנכון. וגרוע יותר, היא צריכה להתרחש רק כאשר במקביל באופן בלתי תלוי, מתפתחים באקראי סופרים או גורמים אחרים שיודעים להעריך, לטפח ולתגמל ספרות איכותית.

מדוע הספרים כל כך אסתטיים ואומנותיים? לשם מה הטריחה את עצמה יד המקרה ביצירת ספרות מופת שמתעלה עשרת מונים על הספרות המלאכותית? מדוע כל שפעת המידע מועברת דווקא לפי משקל ומצלול וחרוזים ופנינים ששזורים במליצות מדויקות? 

על כך מגיבים התיאורטיקנים כדלהלן; מכיוון שהישרדות הספרים והתרבותם תלויה בהערכה שרוחשים להם הסופרים, וכן בהערכה ההדדית שקיימת בין הספרים לבין עצמם – שכן רק ברי מזל אלו זוכים לשרוד על המדפים ולזכות להשתכפל בשיתוף פעולה עם ספרים הדומים להם – לכן אסטרטגיית ההישרדות שלהם תלויה בהפגנת כישורים אסתטיים עדיפים ביחס לרעיהם הספרותיים, שמרמזת על יכולות ספרותיות והישרדותיות גבוהות יותר. לכן רק באמצעות עדיפותם האסתטית הם זוכים לניצחון במרוץ התגנדרות בלתי נגמר זה.

הסבר זה נתקל בקושי רב מטעמים שונים, בין היתר נטען שהיופי אינו יכול להוות מדד ליתרונות הספרותיים והמדעיים של ספר כלשהו, שהרי היופי מתעתע ובלתי מוגדר ולא משקף בהכרח ערך קבוע. 

בשלב מסוים התגלו ספרים רבים שמשתכפלים באופן עצמאי לגמרי, בלי תלות בחוות דעתם של ספרים אחרים, וגם מבודדים לגמרי בקומות רחוקות ולכן הישרדותם לא היתה תלויה אף פעם בדעה הטובה של הסופרים והספרים עליהם, ובכל זאת גם ספרים אלו יפים ומעוררי השראה בדרכים מופלאות.

אף אחד לא הופתע כשהתברר מיד ששום הוכחה מהסוג הזה לא תכריע את הוויכוח. בסופו של דבר מגיע תורה של משיכת הכתף; לאמור, הספרייה מכילה מספיק ספרים משתכפלים לכל בעיה. מתנגדי התיאוריה טענו מנגד, שמספר הספרים בספרייה אינו ידוע, אך גם אם נכון הדבר, אזי הבעיה רק מתגברת ולא להיפך, שכן ככל שקיימים יותר ספרים בספרייה, וכולם יפים ומום אין בהם, כך התימהון שבקיומם ותכנונם מתעצם עוד יותר.

בעיה אחרת, היא, כיצד נוצרו התנאים המדויקים שמאפשרים את קיומה של הספרייה הגדולה ושל הספרים בעלי מנגנון השכפול – מתנגדי התיאוריה בדקו ומצאו שההסתברות לכל זה נמוכה להחריד. בעלי התיאוריה טענו כתגובה שקיימות ספריות במספר בלתי נתפס על פני מישור אינסופי, בכל ספרייה קיימים חוקי טבע מקריים אחרים, ואכן רוב הספריות אינן מכילות ספרים וסופרים, משום שבהן לא הבשילו התנאים המתאימים, רק מעטות בלבד התאימו באופן מקרי לעושר ספרותי כה רב.

המתנגדים ראו בטענה זו פאגניות ואלילות. מלפנים היו אבות הסופרים הקדומים סוגדים לספרים גדולים וכבירים שתיארו עצמים כבירים כמו השמש או הירח או לספרים מרשימים שסיפרו על כוחות עצומים כמו האש, הרוח או המים. אבות הסופרים היו זובחים בימים אפלים אלו את טובי ספריהם המלאכותיים, ומשחיתים את מיטב ימיהם בריצוי הספרים המאיימים ובביצוע טקסים מחרידים. לעתים היו מושאי הסגידה ספרים דמיוניים שלא התקיימו מעולם, כי אם במוחות הקודחים של העובדים אותם. ועכשיו, מטיחים מתנגדי התיאוריה, קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חשוכים לבדות ספריות אין מספר על פני שטח לא מוגדר. למרות שאתם מודים שלא ניתן בשום אופן למדוד או לצפות בהן.

בעיה לא פתורה אחרת היא שאלת יחסי הגומלין בין הספרים והסופרים. האם הספרים והסופרים הינם דבר אחד בעיקרון? האם הסופרים הם ספרים מפותחים ומורכבים, או שמא מדובר בממדים שונים זה מזה בתכלית?

שאלה זו גם היא פיצלה את הסופרים למספר מחנות. סופרים אחדים סברו שכל הסופרים הם ספרים שקוראים את עצמם ואת זולתם. הסופרים הם בעצם סיפור שמתממש. הספרים נעשו מורכבים כל כך עד שהם החלו לקרוא או להקריא את עצמם.

אחרים טענו בתוקף שדפים ומעט דיו מורכבים ככל שיהיו, לא יכולים בשום אופן לקרוא את עצמם, לדעת את עצמם, לחוש את עצמם, ואת מה שכתוב על גבם.

התחושה והידיעה הן אשליות, טענו סופרים לא מעטים, והאשליות מה הן? – גם הן אשליות!

שוטים שבעולם! השיבו הסופרים בעלי שאר הרוח, דווקא הספרים הם האשליה, הסופרים – הם ורק הם – הדבר האמיתי. הסופר יודע את הספר אשר הוא כותב או קורא, אך הספר לעולם לא ידע על מחברו או על קוראו.

הראשונים זועמים – אם הספרים הם אשליות, מדוע הספרנים האומללים משברים את גוום כשהם נושאים את ערמות הספרים למדפים, והמדפים בתורם קורסים תחת הנטל.

האחרונים משיבים – וכיצד אתם יודעים על עמלם של הספרנים? הלא רק בתחושתכם, בידיעתכם, כלומר באשלייתכם! וכי מהו ספר, מהו דף ומהו דיו, הרי כל אלו בנויים מחומרים שבנויים מחומרים אחרים, שמבוססים על חלקיקים, שרכובים על תת חלקיקים, ואלו על גבי אחרים כל הדרך עד למטה... 

טענה זו מתבססת, בין היתר, על מסקנות מתמיהות אך מוצקות של סופרים אחרים. סופרים אלו העמיקו לחקור את מעמקי הספרים, את מהות הנייר החומרי שעליו מוצגות האותיות, את המסתורין של הדיו. לדעת רבים, כל דף ודף, כל אות ואות מכילים בתוך תוכם ספרים נוספים שהולכים וקטנים, כל דף מכיל בקרבו דף קטן יותר שמכיל דף קטן ממנו עד לאין מספר, וגם כל אות מכילה בלבה אין מספר של אותיות קטנות ונסוגות. והדיו והדפים אחד הם, ורק שינוי במצב הצבירה שלהם מהפך אותם ממופע זה למופע כזה, פעמים הדף מופיע כדיו וכאותיות ופעמים דיו ואותיות לדף יחשבו. ומצב הצבירה גם הוא מגיב לתנאים, שמופיעים בהתאם לחוקים, שתלויים בגורמים, שנובעים ממשתנים, שקשורים בסדרים, שבאים לעתים, וחולפים לפעמים, לפי הפרטים והכללים, ביחס קבוע או אקראי, בכפוף לנסיבות, בהתחשב בכוחות ועילות, ובווקטורים ובקטליזטורים וכך הלאה, ללא סוף, ללא התחלה.

מסקנתם היא לכן, שהספרייה והספרים כולם הם מידע טהור; אותיות פורחות באוויר. החומר משקף רק את המידע שמוטבע בו. הספר מכיל רק את החכמה הכתובה בו. ההקצנה של גישה זו מובילה למסקנה מוזרה; הספרייה כולה היא רק מידע שמתגבש לסימנים ערטילאיים ומקריים התלויים בקוראים של הספרייה, ולכן ניתן להם לבחור באופן שרירותי את השפה שבה המידע יימסר לידיהם.

אך המידע לא יכול לרחף בתוך אינות טהורה, התחושות והרגשות לא יכולים לשוט ללא קיום. ולכן קובעים הסופרים המצדדים בקיומה של רוח בלתי חומרית בלבד, המידע והחכמה שמשתקפים בחומר מצויים בהכרח בידיעתם של הסופרים בעלי התודעה. 

ובתוך כך, חוקרים וסופרים אחרים מקדישים את חייהם בניסיון לתאר את מגדל הספרייה כולו. שנים רבות של מחקר באמצעים מתקדמים מניבים מסקנות חלקיות ולא מוסכמות; לפי סברה רווחת שיש לה תימוכין בממצאים, הספרייה כולה היא ספר עצום, אסטרונומי בגודלו, כל אולם הוא אות או משפט בספר הזה. באופן כלשהו כל הספרים, כל הכרכים בכל אולם ואולם יחד עם אין קץ הספרים שמקננים בתוך תוכם, הם וכל תו שבהם, מתלכדים יחד למשמעות אחידה ושלמה בספר הספרים הזה.

יתכן שמדובר בספקולציה, אך יש אומרים שהספרייה היא גוש אורגני ענק חי ושלם שמודע לעצמו. אחרים סבורים שהספרייה היא שדה כוח עצום ואחיד והספרים הם הפרעות או פעילות בשדה.

מחנה נוסף סבור לגשר בין מחנות הניצים בעניין הזה. לשיטתו, הספרייה העצומה כולה היא אכן ספר על גדול מאד והיא מלמדת בהכרח על קיומו של סופר על שכתב את ספר הספרים הזה. הספרים בספרייה עוצבו ונכתבו כך שהם מכילים מידע על חכמתו הכבירה של הסופר. הסופרים בספרייה, לעומת זאת, הם הדמויות בסיפור הגדול של הספרייה, הסופרים בעלי התודעה הם היחידים בספרייה שמסוגלים להכיל ידיעה, ותפקידם לכן הוא לדעת את המידע שאצור בספרייה. הספרים הם חומר דומם שתוכנן על ידי סופר על. והסופרים הם רוח חיה בצלמו של הסופר הגדול שהופחה בחומר דומם כדי לצקת חיים בספרייה הגדולה.

מעניין לציין שכולם בספרייה הגדולה מצפים לגאולה, ההבדל הוא רק בפרטים. מחנה אחד מצפה לגלות ספר או מדריך שיחשוף את כל הסודות החסויים של הספרייה. מחנה אחר צופה שבקרוב ייפול על הספרייה כוכב שביט גדול שעשוי אולי מהמוני ספרים דחוסים, ישמיד אותה ואגב כך יגאל אותה מייסוריה. מחנה נוסף מייחל לבואו של שליחו של הסופר הגדול, השליח יאחד את כל הסופרים תחת דגלו וילמד את הכל את סודו של הסופר הגדול.

אומרים שארבעה מחכמי הסופרים ביקשו לצאת מהספרייה, להביט עליה מבחוץ, לראות את כולה. אולי גם להעיף מבט מאחור על הסופר הגדול של הספרייה.

אחד טיפס למעלה. אחד ירד למטה. אחד לפנים. אחד לאחור. 

אחד מת. אחד נסתרה בינתו. אחד יצא לתרבות רעה.

ואחד – איש הסוד – נכנס בשלום ויצא בשלום.

סופר חכם זה היה דורש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ של אות זעירה. בוודאי ראה שבכל אות ואות גנוזה הספרייה כולה.


קובץ דפים אלו נתלש ככל הנראה בחפזה מאחד הספרים בספרייה הגדולה.
איש לא יודע האם מדובר בפרפרזה על הספרייה הגדולה או שהספרייה הגדולה בעצמה היא פרפרזה קטנה ונאה שכזאת.
 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות